פסקי דין

בגלריה זו תמצאו תערוכה של פסקי דין והחלטות שיפוטיות שניתנו לטובת משרדנו ואשר מהוות מבחינתנו ציוני דרך חשובים וסיום מוצלח למאבק משפטי איתן..

 
 

יקי (יעקב) הלפרין נ' גלית לוי ו-ג.ל. קוטור - זכויות יוצרים בצילומים

בתי-המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א  52729/06

לפני:

כב' השופטת תמר אברהמי

 תאריך:

16.06.08

       

 

בעניין:

הלפרין יעקב

 

 

ע"י ב"כ עו"ד עמיר פרידמן

תובע

 

נ  ג  ד

 

 

1 . ג.ל. קוטור בע"מ

2 . לוי גלית

 

 

ע"י ב"כ עוה"ד חיים פיצ'ון, אורן הלפרין ורותם רגב

נתבעות

 

ספרות:
ו' לוסטהויז, ט' שפניץ, חוזים אחידים (1994)

מיני-רציו:

* זכויות יוצרים – בעלות על זכות יוצרים – מזמין היצירה

* זכויות יוצרים – זכות מוסרית – הפרה

* חוזים – קיום חוזה – בדרך מקובלת ובתום-לב

.

בין הצדדים התקיים קשר עסקי במשך כמה שנים. במסגרתו הזמינה הנתבעת 1 שירותי צילום מהתובע, והייתה משלמת לו עפ"י חשבונית שהוציא. במקרה נושא התביעה סירבה הנתבעת לשלם את מלוא סכום החשבונית, בטענה כי התובע ניפח את רכיב ההוצאות בחשבונית.

.

ביהמ"ש קיבל את התביעה וקבע כי:

הנתבעת לא הייתה רשאית בשלב זה בקשר העסקי בין הצדדים, להפריד בין רכיבי החשבונית ולהיכנס לקרביו של כל רכיב. גם אם הסכומים שננקבו ע"י התובע אינם משקפים עלות בלבד וגם אם הנתבעת סברה שיש בכך משום "ניפוח", השעה הייתה מאוחרת מכדי להעלות את הטענה לאחר שכבר בוצעה העבודה ולאחר שמהלך שנים מתבצעת ההתקשרות באותה דרך וסעיפי העלויות לא השתנו כלל. כאשר מדובר בהתקשרות ברצף של שנים המתבצעת באותה דרך, כאשר לרשות הנתבעת עמדו לאורך כל השנים אפשרויות להשוות מחירים בשוק, מדובר בטעות הדומה לטעות בכדאיות העסקה ואין היא מהווה עילה מספקת לאי-תשלום של הסכום.

המחלוקת הבסיסית בין הצדדים בעניין הקניין הרוחני היא שאלת הבעלות בזכויות היוצרים בצילומים, אף שאין לכך השלכה מעשית. אם זכויות היוצרים בצילומים הן בידי הנתבעת, ברי כי לא ניתן לטעון כנגדה הפרת זכויות אלה; אם זכויות היוצרים בצילומים הן בידי התובע, הרי ניתנה לנתבעת, ולא בוטלה, הרשאה בלתי מוגבלת ובלתי מותנית לשימוש בצילומים. מבחינת ההתנהגות בפועל, הנתבעת נהגה בצילומים כל השנים, מנהג בעלים. נראה כי כאשר לקוח הזמין מאת צלם מספר צילומים, תמורת סכום כספי, ואף שילם לפחות חלק ממנו (גם אם לא כולו), וכאשר ההסכם לא בוטל ע"י הצלם, הבעלות בצילומים שהוזמנו הינה של הלקוח.

הזכות המוסרית, ובכלל זה הזכות לקרדיט, היא נפרדת מהזכות הכלכלית. סעיף 4א(4) לפקודת זכויות יוצרים קובע במפורש כי הזכות המוסרית אינה תלויה בזכות החומרית באותה יצירה, והיא עומדת למחבר אף לאחר שהזכות החומרית, כולה או מקצתה, הועברה לאחר. במקביל, מלשונו של סעיף 4א(1) לפקודה עולה בבירור כי הזכות של מחבר כי שמו יצוין על היצירה, שהיא הזכות אשר הפרתה נטענת בתיק זה, מתייחסת רק להיקף ולמידה "המקובלים". במקרה הנדון על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין הפרת זכותו המוסרית.

 

פסק דין

 

1.         לפני תביעה על סך 250,000 ₪ אשר בבסיסה, צילומי אופנה שבוצעו על ידי התובע.

 

2.         התביעה הוגדרה בכותרתה, והתובע הדגיש את הדברים פעמים רבות מספור, כתביעה בענין הפרת זכויות יוצרים כלכליות ומוסריות ביצירות צילום.

 

3.         על חלק ניכר מהעובדות, אין מחלוקת של ממש.

 

4.         התובע הוא צלם אופנה ידוע ומוכר.

 

הנתבעת 1 היא חברה הפועלת בתחום האופנה ובעיקר בתחום עיצוב שמלות כלה ובגדי ערב לנשים. הנתבעת 2 היא מנהלת הנתבעת 1 ובעלת המניות העיקרית בה.

 

5.         אחת הסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים היא שאלת היריבות למול הנתבעת 2 באופן אישי.

 

למען הנוחות הדיונית בלבד, יעשה בשלב זה שימוש במינוח "הנתבעת" (עבור שתי הנתבעות ביחד או לחוד) מבלי להתייחס לזהותה של הנתבעת הרלבנטית. עניין היריבות האישית אל מול הנתבעת 2 ידון באופן נפרד בהמשך.

 

6.         הקשר העסקי בין הצדדים התחיל בשנת 1997. מאז אותה שנה הזמינה הנתבעת מאת התובע צילומים של דגמי אופנה של הנתבעת.

 

7.         מהלך שנים הייתה שביעות רצון הדדית בין הצדדים, עד למחלוקת שבבסיס תביעה זו, הנוגעת לצילומים שהוזמנו מהתובע בשנת 2005 כמפורט להלן.

 

8.         בסוף שנת 2005, הזמינה הנתבעת מהתובע צילומי אופנה. הצילומים בוצעו בתאריכים 21, 22 ו-25 בחודש דצמבר 2005.

 

9.         בתום ימי העבודה, העביר התובע 155 סרטי צילום המכילים 1,550 צילומים של 55 סטים של פרטי אופנה.

 

10.       יחד עם הצילומים, העביר התובע לנתבעת חשבונית עסקה על סך של 47,622 ₪.

 

11.       אין חולק שהחשבונית הגיעה אל הנתבעת. לשיטת התובע, לאחר שהחשבונית הגיעה לידי הנתבעת, נערך דין ודברים בין הצדדים וסוכם שתוענק לנתבעת הנחה של 200 דולר וכי התובע זכאי לקבל סך של 46,555 ₪ כולל מע"מ.

 

12.       אין חולק שהנתבעת שילמה לתובע עד עתה סכום של 18,143 ₪ בלבד.

 

13.       כמו כן מוסכם כי הנתבעת עשתה שימוש בצילומים אשר בוצעו על ידי התובע במסגרת אותה הזמנה, וזאת בין השאר במסגרת עיתון "מתחתנים" לשנת 2006, בחלון הראוה של החנות, באתר האינטרנט שלה ובעיתון "עולם האישה".

 

14.       התובע טוען כי לפי ההסכם שבין הצדדים, זכויות היוצרים בצילומים שייכות לו בלבד ואילו הנתבעת רוכשת למעשה הרשאה לשימוש בלבד, אשר כפופה לתשלום דמי השימוש ולכך שיפורסם שמו של הצלם בכל פרסום של הצילום.

 

לשיטת התובע, נותר לנתבעת חוב בגין דמי הרשאת שימוש בצילומים בסך של 28,412 ₪ וכל זמן שלא נפרע חוב זה, הנתבעת אינה זכאית לעשות שימוש בצילומים אשר הזכויות הכלכליות בהם שייכות לתובע בלבד ובפרט תוך שהיא נמנעת מלהעניק לתובע "קרדיט".

 

15.       בחודש מאי 2006, פנה התובע, באמצעות מכתב של בא כוחו, אל הנתבעת, בעניינים האמורים לעיל.

 

לשיטת התובע, לאחר מכתב זה ומענה שנשלח מעם ב"כ הנתבעת, נערכה פגישה נוספת בין הצדדים במסגרתה סוכם שהתובע יעניק הנחה נוספת כך שהסכום שהוא יהיה זכאי לקבלו יעמוד על 19,809 ₪ בצרוף מע"מ "חרף השימוש הבלתי מורשה שנעשה... בצילומים...".

 

הנתבעת, וגם על כך אין מחלוקת, הודיעה כי היא נכונה לשלם סכום של 7,088 ₪ בלבד.

             

16.       לאחר דברים אלו, הוגשה התביעה אשר במסגרתה טוען התובע להפרת זכויות היוצרים בתמונות ותובע בגין הזכויות הכלכליות סך של 200,000 ₪. בנוסף, בעניין הפרת הזכות המוסרית בתמונות (פרסום ללא מתן קרדיט) דורש התובע סך של 50,000 ₪.

 

17.       לשיטת הנתבעת, מדובר למעשה בסכסוך מסחרי שאינו רחב היקף, אף שהוא עוטה גלימה של זכויות יוצרים וטענות משפטיות דומות.

 

לשיטת הנתבעת, הצילומים שהוזמנו מאת הנתבע בהזמנה הרלבנטית, כמו גם בהזמנות קודמות, הם בבעלותה והיא רשאית לעשות בהם שימוש ללא הגבלה. הנתבעת טוענת כי בתמורה לבצוע הצילומים, זכאי התובע לתשלום המחולק לשני רכיבים: רכיב עבור עבודה ורכיב עבור החזר הוצאות. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי מלוא רכיב העבודה שולם, ונותרה בין הצדדים מחלוקת בענין החזר ההוצאות לפי שהסתבר לנתבעת כי התובע "מנפח" את סכומי החזר ההוצאות, כי עלות סרטי הצילום נמוכה משמעותית מהסכומים הנדרשים על ידו, וכי הוא גורף רווח לכיסו בעניין זה.

 

18.       בכל הנוגע למתן קרדיט לתובע, טוענת הנתבעת כי היא נוהגת מעת לעת לציין את שמו של התובע בפרסומים וזאת בהתאם לדרך בה התנהלו הצדדים במהלך השנים. מדובר לשיטתה בהסכמה המונעת מהתובע להעלות כיום טענות בעניין פגיעה בזכות המוסרית, וכן מדובר בדרך הנהוגה ומקובלת בתחום.

 

19.       הנתבעת עורכת חישוב של החזר ההוצאות שהוא נכון ואמיתי לטעמה, ולאחר מכן מקזזת ממנו מספר נזקים נטענים שנגרמו לה בשל עבודתו של התובע (תשלום למעצבת גרפית, העברת הצילומים למדיה דיגיטלית, חוסר יכולת להשתמש בצילומים לגבי מספר דגמים, הכל כפי שיבואר בהמשך).

 

הנתבעת גם הגישה תביעה שכנגד כלפי התובע בעניין אותם נזקים שנגרמו לה לשיטתה, ולאחר ניכוי החזר ההוצאות לו זכאי התובע לטענתה, ובסך הכל על סך של 17,290 ₪.

 

20.       לטענות נוספות של הצדדים נידרש אם וכאשר יהיה בכך צורך לדיון.

 

ההתקשרות

21.       מתוך הראיות ברור כי תביעה זו לא הייתה באה לעולם אילולא נמנעה הנתבעת מלשלם את מלוא החשבונית לתובע ואף את הסכום המופחת אשר לשיטת התובע סוכם כי תשלם לו (ר' עדות התובע, עמ' 13 ש' 6-8 לפרוטוקול).

 

22.       אין באמור כדי לגרוע מחשיבותה של זכות יוצרים ביצירה כלשהי, לרבות ביצירה מסוג צילום אותה מבצע התובע, אולם אין להתעלם במסגרת הדיון, מהנסיבות הקונקרטיות של התיק, ובמקרה שלפנינו, בין השאר, מהנסיבות החוזיות.

 

23.       התובע עצמו טוען כי בין הצדדים היתה התקשרות חוזית מסוימת וכי זו הופרה. טענת התובע בכתב התביעה, היא כי הנתבעת לא היתה זכאית לעשות שימוש בתמונות קודם לתשלום כל הסכום הכספי, וזאת הן מכח ההתקשרות והן מכח דיני זכויות יוצרים. אין טענה ואין ראייה, כי החוזה בין הצדדים בוטל עקב הפרתו (הנטענת).  

 

24.       אין למעשה מחלוקת אמיתית שהיה הסכם בין הצדדים (חרף הכותרת הכוללנית בעמ' 3 לסיכומי הנתבעת). המחלוקת הינה לגבי תוכנה של ההתקשרות (לטענת הנתבעת בענין תוכן ההסכם, ר' למשל סע' 8-12 לסיכומיה).

 

25.       נקודת המוצא בדיון צריכה אפוא להתייחס להתקשרות שלא צלחה ויתרת חוב נטענת בעניין התקשרות זו. וכבר נפסק:

 

"בנסיבות שבהן קיים חוזה המסדיר את היחסים בין הצדדים, נקבעות זכויותיו של כל צד – וכנגזר מכך גם עילות התביעה המשפטיות –  בגדרי המערכת החוזית. הפנייה לדינים לבר-חוזיים תיעשה רק מקום שאין בין הצדדים חוזה בר-תוקף, או כשהעניין הנדון אינו נלכד ברשתו של החוזה."

 

ע"א 3979/01 בניני ישקו ומקרקעין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(5) 423, 429 (2003). בקשה לדיון נוסף, נדחתה – דנ"א 7405/03 מינהל מקרקעי ישראל נ' בניני ישקו ומקרקעין בע"מ, [פורסם בנבו], 17.8.04.

 

26.       מהלך שנים הזמינה הנתבעת עבודות מאת התובע. אין הזמנות עבודה כתובות וחתומות. הנתבעת העידה על הדרך שבה הדברים התבצעו באופן טלפוני ודובר כעקרון על שמירת ימי צילום וכיוצא באלו פרטים כלליים (עמ' 20 ש' 25-26 לפרוטוקול).

 

לאחר שהיה מבצע את העבודה, היה התובע מוציא חשבונית לנתבעת. נתייחס בהמשך לעניין רכיבי החשבונית אולם בשלב זה, כל שיש לציין הוא שהנתבעת מצידה הייתה מבצעת תשלום ומקבלת חשבונית מס.

 

27.       איש מהצדדים לא הביא ראיות לעניין "התמקחויות" קודמות שהיו בין הצדדים על הסכומים שנכללו בחשבונית. מהתשתית הראייתית שיש לפני נראה, כי בכל הנוגע לרכיב המכונה על ידי הנתבעת "החזר הוצאות", לא היו מחלוקות עד לאירועים נשוא התביעה.

 

28.       אף הפעם הוזמנה העבודה בעל פה ואף הפעם שלח התובע חשבונית. והנה, לאחר שנים בהן ההסדר עבד ללא מחלוקות, סירבה הנתבעת לשלם את מלוא החשבונית.

 

הנתבעת טענה שרכיב "החזר ההוצאות" הוא מופרז והיא אינה מוכנה לשאת בו.

 

29.       ברמה החוזית איני סבורה כי הנתבעת היתה רשאית בשלב זה בקשר העסקי בין הצדדים, להפריד בין רכיבי החשבונית ולהיכנס לקרביו של כל רכיב. גם אם נצא מנקודת הנחה (שעוד נראה כי יש לה תימוכין) שהסכומים שננקבו על ידי התובע (ברכיבים שאינם ימי עבודה) אינם משקפים עלות בלבד אלא גם רווח לתובע וגם אם הנתבעת סברה שיש בכך משום "ניפוח", השעה היתה מאוחרת מכדי להעלות את הטענה לאחר שכבר בוצעה העבודה ולאחר שמהלך שנים מתבצעת ההתקשרות באותה דרך וסעיפי העלויות (כך נטען ולא נסתר) לא השתנו כלל.

 

30.       יתכן כי לפתע נודע לנתבעת מגורמים שלישיים מהן העלויות הריאליות, והיא סברה כי התובע גובה מחירים יקרים (למשל, עמ' 22 ש' 23-27 לפרוטוקול). כאשר מדובר בהתקשרות ברצף של שנים המתבצעת באותה דרך, כאשר לרשות הנתבעת עמדו לאורך כל השנים אפשרויות להשוות מחירים בשוק (והיא עצמה העידה שהיא עושה שימוש בצלמים שונים ולא רק בשירותיו של התובע או של צלם אחד אחר), לפנינו טעות הדומה לטעות בכדאיות העסקה ואין היא מהווה עילה מספקת לאי תשלום של הסכום. לא מצאתי כי יש בהתנהלות משום הטעייה, פגם אחר בכריתה או כל בסיס אחר המזכה את הנתבעת לבטל חלק מההתקשרות לאחר שבוצעה העבודה.

 

31.       הכלי המרכזי שעמד לרשות הנתבעת, ובו היא היתה צריכה להשתמש, הוא המשך הקשר העסקי עם התובע. לשון אחר, אם סברה הנתבעת שהתובע גובה מחירים יקרים, תתכבד ותודיע לו כי אם אלו הם מחיריו, לא תעבוד איתו הנתבעת יותר. ואשר להתקשרויות שכבר בוצעו - יש לשלם.

 

32.       במקביל לאמור, ולפי שהצדדים הרחיבו בענין, יצויינו להלן מספר הערות נוספות לגבי תכולת רכיבים שאינם ימי עבודה.

 

א.         מסמכים שיצאו תחת ידי התובע (חשבוניות עסקה) כללו התייחסות לשני רכיבים – ימי עבודה ורכיב נוסף אשר כונה בשמות שונים כמו סרטים, חבילות פולרויד, הדפסות צבע, נסיעות, דפי קונטקטים, הגדלות וכדומה (ר' חשבוניות עסקה שונות נספח ד' לתצהירו של התובע).

 

ב.         התובע איננו מכחיש שהסכומים הנקובים ברכיבים שאינם ימי עבודה, אינם מתייחסים רק לעלויות "נטו" אלא כוללים רכיבים נוספים. לשיטת התובע, העלויות כוללות גם תוספות עבור "דמי פיתוח, עלות של שימור הסרטים, פיתוח במעבדה מקצועית, פיתוח בשלבים, תיקוני צבע, שליחויות ומרכיב של רווח" (סעיף 76 לתצהירו). התובע גם אישר למעשה את הנתונים הכלכליים שנטענו על ידי הנתבעת, היינו שהעלות "נטו" של סרט צילום הינה 15 דולר (כאשר נגבו על ידו 30 דולר) והעלות "נטו" של פולרויד היא 20 דולר (כאשר נגבו על ידו 25 דולר).

 

ג.          הלשון שננקטה על ידי התובע בחשבוניות העסקה מרמזת לכאורה על כך שמדובר בעלויות וכי לא נכלל בסכומים אלה מחיר של רווח. בפרט כאשר ניתן לראות שבחלק מהחשבוניות מצויינת המילה פיתוח (ר' למשל חשבונית 2780 מיום 30.11.97). יחד עם זאת, ברוב המקרים לא נכללות בחשבוניות העסקה הערות בעניינים שמוסכם שהם דרושים לצורך העבודה כמו פיתוח הסרטים בפועל, דבר שיש בצידו עלויות.

 

ד.         התובע טוען כי כך נהוג ומקובל בענף, ויתכן כי כך הוא, אולם אין לתמוה - נוכח הדרך בה הדברים כתובים בחשבוניות – כי יהיה לקוח שלא ירווה נחת כאשר יגלה שמינוחים הכוללים מילים כמו "סרטים", כוללים לא רק את הסרטים עצמם או פיתוח הסרטים, אלא גם אלמנטים נוספים כמו רווח. ראוי לתת את הדעת, בהמשך פעילותם של הצדדים למול לקוחות (התובע) ולמול ספקים (הנתבעת), לדרך שבה הדברים מוצגים ונכתבים, למניעת מחלוקות עתידיות.

 

ה.         מכל מקום, אין באמור לעיל כדי להשליך על התוצאה, משום – כפי שצוין - שהצדדים התנהלו בדרך זו מהלך שנים, רכיב ההוצאות לא השתנה, ואיני סבורה שיש עילה בדין להצדיק את שינוי ההתקשרות מצידה של התובעת.

 

הערת ביניים

33.       עד כאן למישור החוזי. במקביל לטענה בענין הפרת ההתקשרות, פונה התובע אל מישור הקניין הרוחני. התובע דורש בעניין שימוש בצילומים, מבלי ששולמה מלוא התמורה שנדרשה על ידו, סך של 200,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים ופגיעה בזכויותיו הכלכליות.

 

34.       כפי שנזכר לעיל, ספק אם יש מקום לדיון ממשי בדיני הקנין הרוחני (בענין הזכויות הכלכליות), נוכח קיומו של הסכם תקף בין הצדדים. כבר צוין כי ההסכם לא בוטל על ידי התובע. בכך שונים הדברים מהמקרה שבא בפני בית המשפט בענין עזבון ניניו (ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 265 (1992).

 

35.       התובע מסתמך בטענות הקניין הרוחני, על סעיף מתוך תנאי התקשרות של איגוד צלמי פרסומת אופנה ותעשיה, ולפיו "בכל מקרה של הפרת תנאי הסכם זה, יהיה הלקוח שותף לאחריות בגין הפרת זכויות הצלם בצילומים". כפי שיבואר להלן, אין מקום להסתמכות על תנאי התקשרות אלה, ואין לומר כי הם חלק מההתקשרות שבין הצדדים.

 

36.       אקדים את המאוחר ואבהיר כבר כאן כי גם אם יש מקום לדיון מסוים בטעונים לבר-חוזיים (ודיון יבוצע להלן), סבורני, למרות הטיעונים המלומדים של הצדדים, כי החשיבות המעשית של דיני הקניין הרוחני בתיק שלפני, אינה "כצעקתה".

 

המחלוקת הבסיסית בין הצדדים בענין הקנין הרוחני, היא שאלת הבעלות בזכויות היוצרים בצילומים. דא עקא, אין לדבר השלכה ממשית על התוצאה: אם זכויות היוצרים בצילומים הן בידי הנתבעת, ברי כי לא ניתן לטעון כנגדה הפרת זכויות אלה (להבדיל מהזכות המוסרית), ובמקביל, אין הדבר פוטר את הנתבעת מאחריותה להפרת ההסכם עם התובע (ולהפרה, ככל שיש, של זכותו המוסרית של התובע). אם זכויות היוצרים בצילומים הן בידי התובע דווקא, התוצאה אינה משתנה. זאת, לפי שניתנה לנתבעת, ולא בוטלה, הרשאה בלתי מוגבלת ובלתי מותנית לשימוש בצילומים. גם בנסיבות אלה, השימוש שנעשה ע"י הנתבעת אינו בגדר הפרת זכויות כלכליות, תוך שהנתבעת אינה פטורה מההשלכות החוזיות של התנהלותה (וההפרה הנטענת של הזכות המוסרית).

 

37.       אציין כי לטעמי, נסיונו של התובע באמצעות בא כוחו, "להעתיק זירת המחלוקת אל מגרש דיני זכויות היוצרים", הוא מאולץ במידה לא מבוטלת (השווה: ת"א (בי"ש) 1059/05 קוק שוקי נ' ביו ויט ישראל, [פורסם בנבו] בע"מ (2006), ת"א (חי') 8118/05 גרוס נ' שרש ערכות נוודים אינטרנשיונל 2000 בע"מ, [פורסם בנבו] (2007)).

 

זכויות יוצרים

38.       מחלוקת בסיסית בין הצדדים ברמת הקנין הרוחני נטושה, כאמור, בשאלת הבעלות על זכויות היוצרים בצילומים. לאור הטיעון הנרחב של הצדדים בסוגיה זו, ידונו להלן מספר סוגיות שהועלו בטיעוניהם בהקשר זה.

 

39.       התובע טוען כי הזכות בצילומים נשארת בידיו והוא מפנה בעניין זה לכיתוב המופיע בסוף חשבוניות וקבלות היוצאות מטעמו. המשפטים המופיעים בסוף המסמכים הם כדלקמן:

 

"זכויות היוצרים בצילומים הינם [כך במקור – ת.א.] רכושו הבלעדי של הצלם. ההתקשרות בכל הזמנת עבודה היא למטרת הצילום הנקובה בחשבונית בלבד וכל התקשרות כפופה לנוהלי ההתקשרות של חברי האיגוד הישראלי של צלמי הפרסומת."

 

40.       התובע צירף תנאי התקשרות של התאחדות הצלמים המקצועיים בישראל, איגוד ישראלי של צלמי פרסומת אופנה ותעשיה ולפיהם, בין השאר, הצלם הוא בעל זכויות היוצרים היחיד והבלעדי בצילום ואילו הלקוח הוא בעל זכויות שימוש מוגבלות.

 

41.       בחקירתו אישר התובע כי אין הסכם אחר בכתב בין הצדדים וכן אישר כי טענתו בעניין שמירת זכויות היוצרים בידיו, מתבססת על הכיתוב האמור בחשבוניות.

 

42.       התובע לא יכול היה להצביע על דרך בה העביר לנתבעת בזמן כלשהו את תנאי ההתקשרות של איגוד צלמי הפרסומת. כמו כן, לא בוצעה הפנייה למקור ציבורי כלשהו אשר בו ניתן למצוא את התנאים האמורים. הם אינם מופיעים בגב החשבוניות ואף אין הפנייה (בחשבונית או בכתבי הטענות) לאתר אינטרנט בו ניתן לעיין בהם.

 

43.       הנתבעת מצידה טוענת כי הזכויות בצילומים הן בידיה. הנתבעת טוענת כי כך היתה ההסכמה בין הצדדים, שהיתה הסכמה בעל פה אשר חוזקה על ידי התנהגות הצדדים במשך שנים.

 

44.       הנתבעת מוסיפה וטוענת כי ממילא, לפי הדין הזכויות בצילומים הן בבעלותה. הנתבעת מפנה בענין זה לסעיף 5(1) לחוק זכויות יוצרים 1911 וגורסת כי מדובר בצילום שהוזמן והוכן "תמורת דבר ערך" בהתאם להזמנה, כאמור באותו סעיף ומשכך, המזמין הינו "הבעל הראשון של זכות היוצרים".

 

45.       בכל הנוגע לחשבוניות ולקבלות של התובע, טוענת הנתבעת כי מדובר בכיתוב זעיר שאינו מהווה הסכם בין הצדדים, הנתבעות לא הבחינו בו כלל, והוא חסר משמעות משפטית. בפרט כאשר מדובר במסמכים שהופקו לאחר בצוע העבודה. לחילופין, טוענת הנתבעת, כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד שהוא בטל.

 

46.       לאחר שעיינתי בחומר אני מוצאת כי בכל הנוגע להפנייה בחשבונית לתנאים עלומים של איגוד צלמי הפרסומת, אין לתת לזו תוקף. התנאים אינם נגישים ללקוח, אינם מופיעים במקום שהוא יכול לעיין בהם, ואין כל דרך אחרת המסייעת לו לדעת מה כלול בתנאים אלו. אינני סבורה כי יש להטיל על הלקוח נטל לדרוש את קבלת התנאים ולטעון שבמקרה אחר, התנאים מחייבים אותו גם בלי שידע את תוכנם.

 

47.       שאלה מורכבת יותר נוגעת לתוקפה של ההערה אשר התובע ציין במסמכים שיצאו תחת ידו והועברו לנתבעת, ולפיה זכויות הבעלות בצילומים נשארות בבעלותו.

 

התובע טוען כי מדובר במסמך אשר כמוהו עברו רבים תחת ידי הנתבעת מהלך שנים, וקשה לשמוע מפיה את הטענה שלא שמה לב לכיתוב וכי אין לו תוקף. התובע טוען כי כאשר המשיכה הנתבעת להזמין צילומים מעימו ולקבל מסמכים הנושאים הוראה מסוג זה, יש לראות בהמשך ההתנהלות משום הסכם בין הצדדים, אשר חלק מתנאיו היא ההוראה בענין הזכויות אשר קבועה בחשבוניות.

 

48.       אין חולק כי הנתבעות מעולם לא אישרו בכתב או בעל פה את הסכמתן לתנאי האמור. חרף קיומו של מקום שנועד לחתימת המזמין, לא יכול היה התובע להצביע על מסמך אשר נשא חתימה כאמור (עמ' 6 ש' 14-18 לפרוטוקול).

 

49.       לעתים ניתן לקבוע ברמה העובדתית כי שתיקה בענין הוראה המופיעה בחשבוניות הינה למעשה אקט של קיבול המשכללת הסכם (ע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת ג.מ.ב.ה. פ"ד מד(3) 600 (1990)), אולם אין בדבר הכרח.

 

50.       גם במקרים בהם ניתן למצוא, פוזיטיבית, חתימה של לקוח על גבי חשבוניות של ספק, ועל החשבונית ציין הספק הערה כמו שמירת בעלות על הסחורה, אין הכרח להגיע למסקנה כי נכרת הסכם הכולל תניה מסוג זה.

 

"ספק גדול אם החתימה, אם וכאשר היא מצויה, מביעה אומד דעת או הסכמה כלשהי לגבי שימור הבעלות, וסביר מאד להניח, כי העובד שחתם על התעודה עשה זאת מאליו, בחושבו כי אין הוא חותם אלא על אישור כי הסחורה אשר תנאי אספקתה סוכמו קודם לכן - אפשרות המתחזקת לאור העובדה כי חתימת המקבל מופיעה תחת המילים "קיבלתי את הנ"ל בשלמותו".

 

בש"א (ת"א) 1172/05 פש"ר (ת"א) 2309/04 דנזיו פתרונות שינוע בע"מ נ' רו"ח פניני בתפקידו כמפרק הזמני של חברת מיטב השדה בע"מ, [פורסם בנבו] (2005) ("ענין דנזיו").

 

51.       ודאי נכונים הדברים כאשר אין כל חתימה על המסמכים, וכאשר הכלל הוא כי שתיקה כשלעצמה הינה ניטרלית (ע"א 65/88 הנ"ל).

 

"חשבוניות, טבען שעיקרן לשקף ולציין מחיר הסחורה וייתכן שאף את מועד תשלומה, או דרך תשלומה, כפי שרואה זאת המוכר, או כפי שהוסכם בין הצדדים במועד אחר. אך אין בכך כדי להעיד על כינון הסכמת הקונה לכל תנייה משפטית שיכתוב המוכר על החשבונית ואין בעצם קבלת החשבונית ואי הלנה על תנאי שהוסף לה כדי גיבוש הסכמת צדדים ובפרט שהמוכר הוא שמנפיק את החשבונית."

 

בש"א (חי') 844/04 פש"ר (חי') 410/03 מגדלי קירור ירושלמי בע"מ נ' תעשיות אלקטרוכימיות (1952) בע"מ (בהקפאת הליכים), [פורסם בנבו] (2004).

 

52.       כל מקרה צריך להבחן לפי נסיבותיו.

 

53.       הנתונים העובדתיים בענין הצילומים, אינם תומכים בטענה של בעלות התובע. התובע העביר לנתבעת את סרטי הצילום עצמם. אין טענה בענין פעולה כלשהיא שנעשתה על ידי התובע בצילומים שנערכו בזמן כלשהוא עבור הנתבעת (בין בצילומים נשוא תביעה זו ובין בצילומים שבוצעו בהזמנו קודמות) פרט למסירתם לנתבעת. מנגד, אין חולק כי הנתבעת עצמה עשתה בתמונות שימוש בלתי מוגבל לחלוטין, שמעולם (עד ענין התביעה) לא הועלתה לגביו טענה. לשון אחר – מבחינת ההתנהגות בפועל, הנתבעת נהגה בצילומים כל השנים, מנהג בעלים. נכון הוא שבעלים של יצירה יכול שלא לעשות בה שימוש בעצמו, ומנגד לתת לאדם אחר זכות שימוש בלתי מוגבלת. אולם, כאשר באים לבחון את התשתית הראייתית לשם הכרעה עובדתית בשאלת ההתקשרות החוזית, יש לומר כי התנהגותם של הצדדים באורח האמור, בודאי אינה יכולה לתמוך בטענה כי סוכם על השארת בעלות בידי התובע.

 

54.       עוד ניתן לציין כי בפנייתו של ב"כ התובע אל הנתבעת (פנייה מחודש מאי 2006, נספח ח' לתצהיר התובע), נזכרת "הזמנת עבודה שבעל פה" בלבד ואין התייחסות לסיכום מחייב בכתב מחייב. גם ההתייחסות, במכתב, לענין זכויות יוצרים בצילומים, מתייחסת לדיני זכויות יוצרים, ללא אזכור של הכיתוב על גבי החשבוניות. על פני הדברים, מתיישב האמור במכתב זה עם התנהלותם של הצדדים בפועל, התנהלות שלא שיקפה תוקף מחייב לכיתוב החד צדדי על מסמכי התובע (שמלכתחילה הועברו אל הנתבעת, תמיד, לאחר שכבר בוצעה העבודה).

 

55.       אני סבורה ברמה העובדתית, בנסיבות הענין שלפני, כי ההערה שציין התובע על גבי החשבוניות בענין הזכויות, אינה משקפת הסכמה, מפורשת או מכללא, להשארת בעלות בזכויות בידיו.

 

56.       הסוגיה כולה לא עלתה לדיון בין הצדדים מהלך שנים. סביר להניח כי הטעם לכך קשור לנתונים הבאים: בצד הכיתוב אשר קובע שזכויות היוצרים נשארות אצל התובע, קיים משפט נוסף ולפיו ההתקשרות בכל הזמנה היא למטרת הצילום הנקובה בחשבונית בלבד. בחשבוניות הרלבנטיות לא נקובה כל מטרה. כמו כן, אין מחלוקת כי במהלך כל השנים בהן עבדו הצדדים יחדיו, עשתה הנתבעת שימוש בלתי מוגבל בצילומים שהיו בידיה ומכל מקום שימוש העולה בקנה אחד עם השימושים שנעשו בצילומים נשוא התובענה שלפני.

 

משכך, והדבר נזכר לעיל, גם אם זכות היוצרים נשארה בידי התובע, ניתנה לנתבעת זכות שימוש בלתי מוגבלת למעשה. יוזכר בהקשר זה כי לא מצאתי לתת תוקף חוזי לתנאיו של האיגוד הישראלי לצלמי פרסומת, והדבר רלבנטי גם ככל שתנאים אלו מתייחסים למטרות השימוש.

 

כפי שצוין באחד המקרים, בהקשר מעט שונה - "מה לי בעלות למערערת מכוח סעיף 5(1) לחוק מחד, או רשיון בלתי מוגבל בזמן המאפשר למערערת שימוש במודעות כרצונה בלא כל סייג- מאידך, התוצאה הינה זהה." (ע"א (ת"א) 2438/01 רשת ענק המזגנים שיווק ושירותי מיזוג אויר נ' מימרן יוסי, [פורסם בנבו] (2004)).

 

57.       עוד יצויין כי לאור המסקנה העובדתית בענין התניה בחשבוניות התובע, אין צורך להדרש לטענת הנתבעת לפיה מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, ומשכך תנאי בטל (התובע, ככל שמצאתי, לא התייחס לטענה זו). עם זאת יוזכר כי חוזה אחיד אינו פסול בשל היותו חוזה אחיד וגם תנאי שהוא מקפח בחוזה אחיד (אם כך יקבע), אינו בטל באופן אוטומטי (בכפוף לסעיף 5 לחוק החוזים האחידים) אלא יש לבית המשפט את האפשרות לשנותו או לבטלו. זאת, גם לגבי תנאים אשר חלה לגביהם חזקה לקיום קיפוח לפי סעיף 4 לחוק החוזים האחידים. "בחוק לא נקבע שתנאים מסוג אלה שפורטו בסעיף 4 הינם בטלים אלא שקיומם בחוזה מהווה חזקה לקיום קיפוח" (ו' לוסטהויז, ט' שפניץ, חוזים אחידים, נבו הוצאה לאור, סע' 54).

 

58.       מצאנו אפוא כי הכיתוב בתחתית חשבוניות התובע אינו משקף הסכמה חוזית לפיה זכויות היוצרים נשארות בידי התובע. במקביל לאמור, לא מצאתי תשתית ראייתית גם לטענת הנתבעת לפיה הוסכם לכאורה שזכויות היוצרים בצילומים עוברות אליה. לטעמי, אין לפני הוכחה בדבר הסכמה פוזיטיבית של הצדדים בשאלת הבעלות בזכויות.

 

59.       בהעדר הסכמה אחרת בין הצדדים, יש להחיל את הוראות הדין (לענין דיספוזיטיביות הדין הרלוונטי, ר' ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340 (1985)).

 

60.       סעיף 5(1)(א) לחוק זכויות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק"), קובע:

             

      (1)   בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה: בתנאי –

(א) שאם היה זה פיתוח, צלום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר ערך בהתאם לאותה הזמנה הרי, אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות היוצרים; וכן...."

 

כפי שהוסבר -

 

"הכלל הינו זה המצוי בסעיף 5(1) רישא ולפיו הבעלות הראשונה מוענקת למחבר. הסייגים לכלל באים לידי ביטוי בסעיפי המשנה שבו; בס"ק (א) העוסק בפיתוח, צילום או תמונה, שאז אם הקלישאה או ההעתקה המקורית הוזמנו תמורת ערך, זכות היוצרים הינה למזמין ובס"ק (ב)...."

 

ע"א (ת"א) 1472/02 רונצקי יסמין נ' שדה דנה, [פורסם בנבו] (2006).

 

61.       הנתבעת טענה, בהסתמך על האמור בסעיף 5(1), כי די בתשלום שבוצע עד כה (ולמעשה אין צורך בתשלום בפועל, אלא בעצם ההזמנה וההכנה של צילום לפי הזמנה), כדי להביא לכך שזכויות בצילומים יהיו בידיה מעת שבוצעו הצילומים. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי כל הסכום בגין העבודה של התובע שולם זה מכבר וכי כל שלא שולם, הוא סכום מופרז שנדרש בענין הוצאות (היינו – כי קיים סכסוך לגבי החזר הוצאות), ענין שהוא מרכיב חיצוני שאין בו כדי להשליך על שאלת זכויות היוצרים.

 

62.       התובע טוען, מנגד, כי גם אם היתה לסעיף 5(1)(א) תחולה בענין שלפנינו (דבר המוכחש על ידו), כי אז הנתבעת אינה יכולה לטעון לבעלות בצילומים, לפי שלא שילמה את מלוא סכום החשבונית. התובע גורס כי הנתבעת אינה יכולה להחליט כי הסכום ששולם על ידה מתייחס דווקא לרכיב מסוים וכי בכל מקרה, מדובר בסכום כולל שלא ניתן לחלקו למרכיבים.

 

63.       לענין אחרון זה, של שאלת זקיפת תשלום לחיוב מסוים, מתייחס סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973. סעיף זה קובע כי "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן".  פעולת ציון החיוב שלחשבונו יזקף הסכום יכולה להיות בכתב, בעל-פה או בכל התנהגות אחרת, תוך מודעות של הצד השני לכך (רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט בע"מ, פ"ד נג(4) 804, 810 (1999).

 

במקרה שלפנינו, הנתבעת שילמה לתובע סכום "לא עגול" הקשור במודע (אף אם אינו זהה) לסכום שצוין בחשבונית העסקה הרלוונטית בסמוך ל"ימי עבודה" והודיעה לו כי הרכיב האחר אינו מקובל עליה והצדדים החלו להתדיין בעניין. בנסיבות אלה יש לומר כי כאשר החייב שילם את הסכום, הוא ציין את החיוב אשר הסכום יזקף לגביו.

 

64.       גם בהנחה שהנתבעת רשאית היתה לזקוף את התשלום לחיוב מסוים, נותרת בעינה השאלה - האם די בתשלום שבוצע על ידי הנתבעת כדי לעמוד בדרישות סעיף 5(1)(א) לחוק לשם העברת הזכויות החומריות בצילומים לידיה.

 

65.       בהקשר סעיף 5(1)(א) הנ"ל ציינה ד"ר פרזנטי בספרה כי לטעמה, הביטוי "תמורת דבר ערך" אינו מחייב כי תנתן תמורה כספית. לטעמה של המחברת, גם תועלת חד צדדית אשר מפיק צד, הינה "תמורה בת ערך". מוסיפה המחברת ומציינת כי המבחן הנכון, לשיטתה, לזיהוי הבעלות לפי הסעיף הנ"ל, הוא מבחן שהוצג בבית המשפט באנגליה, בענין Wood v. Sandow, Macg.Cop.Cas.142, על ידי התשובה לשאלה –

 

"האם המזמין יכול להתבע על הפרת חוזה אם יסרב לקחת את התמונות או לשלם עבורן. אם התשובה חיובית בעל הזכות בתמונות הוא המזמין ואם התשובה שלילית הזכות היא של הצלם."

 

ש' פרזנ            טי, דיני זכויות יוצרים, כרך ב', מהדורה שנייה, בעמ' 382-383 

66.       לפי דברים אלו, דומה לכאורה כי כאשר לקוח הזמין מאת צלם מספר צילומים, תמורת סכום כספי, ואף שילם לפחות חלק ממנו (גם אם לא כולו), וכאשר ההסכם לא בוטל על ידי הצלם, הבעלות בצילומים שהוזמנו הינה של הלקוח.

 

67.       עם זאת, איני מוצאת לקבוע מסמרות בענין זה. לטעמי, ועל כך כבר עמדתי לעיל, אין בסוגיה כדי להכריע בתיק. אם נניח, כשיטת הנתבעת, כי די בתשלום שבוצע וכי הזכויות החומריות בצילומים עברו לידי הנתבעת, אכן אין מקום לטענה בדבר הפרת זכויות אלו, אולם נותרת בעינה הקביעה כי הנתבעת הפרה את ההסכם בין הצדדים.

 

            באשר לאפשרות האחרת - אם אין די בתשלום שבוצע והזכויות החומריות לא עברו לנתבעת אלא נותרו בידי התובע, עדיין נכרת הסכם בין הצדדים למתן רשיון שימוש בלתי מוגבל, וחוזה זה לא בוטל. אין הוכחה כי אחד מתנאיו המוסכמים של הרשיון היה אי שימוש בצילומים קודם לתשלום מלוא התמורה (וכבר עמדנו על כך כי הפנייה לתנאים עלומים, ככל שאלו קובעים התנייה כזו, אין לה תוקף). אין גם הוכחה כי בעבר (באחת מההזמנות הקודמות בין הצדדים), כך היו פני הדברים (היינו, כי התשלום הגיע בהכרח קודם לשימוש כלשהוא אשר עשתה הנתבעת בצילומים). גם אם מדובר בחיובים שלובים (הגם שאין טענה מפורשת לכך), השלכת הפרתו של חיוב הינה במישור החוזי. בנסיבות אלו יש לומר, כי בידי הנתבעת היו זכויות שימוש תקפות, כל זמן שאלו לא בוטלו (וביטול לא בוצע) ואין בשימוש שנעשה בצילומים כדי להוות הפרת זכויותיו החומריות של התובע. במאמר מוסגר יצויין כי לכל היותר ניתן היה להתייחס, אם בכלל, לשימוש שנעשה לאחר המועד הראשון בו הודיע התובע לנתבעת שלטעמו אין היא יכולה לעשות שימוש בצילומים ללא השלמת התמורה (סוף חודש מאי 2006, נספח ח' לתצהיר התובע), אולם, אין כל הפרדה, בטיעונים או בראיות, בין שימוש שנעשה קודם או לאחר המועד האמור.

 

68.       לאור האמור, לא מצאתי בהתנהלות הנוגעת למחלוקת שנפלה בין הצדדים בענין סכום החשבונית, כדי הפרת זכויותיו החומריות של התובע (אפילו אם נותרו אלה בידיו, ענין המוטל בספק של ממש).

 

69.       נוכח הפרת ההסכם, על הנתבעת לשלם לתובע את יתרת הסכום החוזי. לאור העובדה שהנתבעת נמנעה מתשלום זה, ואף מתשלום סכום מופחת או אפילו הסכום אשר היא עצמה סברה כי התובע זכאי לו, ומתוך שעולה מן החומר (והדבר מתיישב עם ההגיון), שכל הנחה שניתנה לתובע התבססה על תשלום זה מכבר וללא התדיינות משפטית, אני מוצאת כי על הנתבעת לשלם את ההפרש שבין סכום החשבונית המקורית (47,622 ₪) לבין הסכום ששולם בפועל (18,143 ₪), היינו – סכום של 29,479 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.2006.

 

70.       לאור האמור אין מקום להדרש לשאלת הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרות נטענות חומריות (המסתמך על סעיף 3א לפקודת זכויות היוצרים משנת 1924). להשלמת התמונה בלבד ונוכח טעוני ב"כ התובע, אעיר בהקשר זה שתי הערות קצרות:

 

א. ראשית, גם על יסוד התפיסה המאפשרת לתובע לעתור לפיצוי לפי 3א לפקודה מקום בו יש באפשרותו להוכיח את נזקו, והתובע בחר שלא לדרוש נזקים בפועל, יש לתשתית הראייתית בענין נזקים בפועל, חשיבות מבחינת שיקול דעתו של בית המשפט. בענין עזבון ניניו, נקבע כי לשם קביעת פיצוי מעין זה יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול-דעתו ולבחור בפיצוי המתאים מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו. יש לפרוס לפני בית המשפט נקודות ייחוס אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי (ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 265 (1992)).

 

ב. שנית, גם בפסק דין בימ"ש השלום אליו הפנה ב"כ התובע על מנת ללמוד לענינו (ת.א. (כ"ס) 2767/02 אקו"ם אגודת קומפוזיטורים מחברים ומולי"ם למוסיקה בישראל נ' עמותת מכבי אבשלום פ"ת, [פורסם בנבו] (2003)), מוצאים אנו כי יש הבדל בין מחיר של עסקה רצונית, לבין נזק  של פגיעה חד-צדדית בזכויות, וכי המחיר שפלוני דורש בעד סחורתו יכול לתת אינדיקציה למחיר ראוי, במקרה שיש הסכם (כשהמחיר ההסכמי איננו אינדיקציה למחיר הפגיעה החד-צדדית בזכויות, ללא הסכם).

 

הזכות המוסרית

71.       הסוגיה הבאה בה יש לדון, היא שאלת הזכות המוסרית ומתן "קרדיט" לתובע בעת פרסום הצילומים.

 

72.       זכותו המוסרית של מחבר יצירה המוגנת בזכות יוצרים, עוגנה בסעיף 4א לפקודת זכויות יוצרים, אשר קובע:

 

"(1)    מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים.

(2)     מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה.

(3)     פגיעה בזכות לפי סעיף זה היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליה.

(4)     זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החמרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה, הועברה לאחר.

(5)     בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]."

 

בחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (שאינו חל על ענייננו, לאור המועדים הרלוונטיים), עוסק פרק ז' לחוק בזכות זו.

 

73.       על מהותה ומשמעותה של הזכות המוסרית, עמד בית המשפט העליון בע"א 2790/93 Robert E. Eisenman נ' אלישע קימרון, פ"ד נד(3) 817 (2000), בעמ' 840 ואילך ("ענין קימרון").

 

74.       לפי החומר שלפני, הנתבעת ציינה את שמו של התובע בצילומים נשוא תביעה זו, רק לעתים. הנתבעת אישרה למעשה שלא בכל הזדמנות נתנה קרדיט לתובע. היא הצהירה שהיא נוהגת לתת קרדיט "מעת לעת" וכי הדבר הוא לפי שיקול דעתה הבלעדי.

 

75.       ב"כ הנתבעת מתייחס לסיפא סעיף 4א(1) לפקודה וטוען כי לא נהוג ולא מקובל בענף האופנה בכלל, וביחסים שבין התובע לנתבעת בפרט, כי יינתן קרדיט לצלם בכל מדיה בה מופיעים הצילומים.

 

76.       יאמר מייד - את טענתה של הנתבעת, בחקירתה, כי ציון שמו של צלם הינו בשיקול דעתה וכי היא לא חייבת לתת קרדיט לאף אחד "אם לא בא לה" (עמ' 34 ש' 6 לפרוטוקול), אין לקבל. לא מצאתי לכך עיגון חוזי או עיגון שבדין, וזאת – גם אם נניח שהזכויות הכלכליות בצילומים הן בבעלות הנתבעת.

 

הזכות המוסרית, ובכלל זה הזכות לקרדיט, היא נפרדת מהזכות הכלכלית. סעיף 4א(4) קובע במפורש כי הזכות המוסרית אינה תלויה בזכות החמרית באותה יצירה, והיא עומדת למחבר אף לאחר שהזכות החומרית, כולה או מקצתה, הועברה לאחר (ר' גם ש' פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, כרך ב', מהדורה שנייה, עמ' 850). עיין גם  סעיף 45 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007.

 

77.       במקביל, מלשונו של סעיף 4א(1) אכן עולה בברור כי הזכות של מחבר כי שמו יצויין על היצירה, שהיא הזכות אשר הפרתה נטענת בתיק זה, מתייחסת רק להיקף ולמידה "המקובלים" (ובחוק משנת 2007 – "בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין").

 

"הזכות שיצירה תיוחס ליוצרה אינה אבסולוטית. לא כל שימוש ביצירה מחייב ציון שם היוצר".

 

י' ויסמן, הזכות האישית (droit moral) בדיני זכות יוצרים, מחקרי משפט ז' (תשמ"ט), עמוד 51, פסקה 11.

 

78.       מדובר בשאלה שבעובדה.

 

"הצדדים חייבים להביא בפני בית המשפט ראיות על הדרך שנהוגה בכל ענף וענף ולגבי כל סוג של יצירה."

 

ש' פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, כרך ב', מהדורה שנייה, עמ' 855.

 

79.       הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח את אופן והיקף מתן הקרדיט הנהוג בענף הרלוונטי. התובע מצידו טוען כי הוכיח את הנוהג להעניק קרדיט לצלמי אופנה בעת פרסום הצילומים בקטלוגים, בפרסום בודד ובפרסומי אינטרנט, ומפנה לנספח ב' לתצהירו. לשיטת התובע, הנתבעת היא אשר לא עמדה בנטל להוכיח את ההיפך.

 

80.       עיינתי בחומר שהוגש מטעם הצדדים. מנספח ב' לתצהירו של התובע, נחזה על פני הדברים נוהג של אזכור שמו של הצלם בצילומי אופנה. הנתבעת אישרה כי בפרסומיה בדר"כ יש קרדיט לצלם (עמ' 33 ש' 18-19 לפרוטוקול). אף שאין מדובר בתשתית ראייתית נרחבת ומפורטת, מצאתי כי די באמור כדי להעביר את הנטל אל הצד שכנגד, לשם סתירת המציאות הלכאורית הנחזית מתוך ראיות אלה.

 

אם וככל שהנתבעת טוענת כי הנוהג מתייחס רק לצילומים מסוג מסוים או רק בהקשרים מסוימים, אני סבורה כי בנסיבות הענין, היה על הנתבעת להרחיב בענין זה ולבאר מדוע הדרך המקוטעת בה אזכרה את שמו של התובע מדי פעם, מתיישבת עם הנוהג בתחום. כאשר נשאלה הנתבעת במישרין האם נהוג להעניק לצלמי אופנה קרדיט בצילומים המפורסמים על ידם בעיתונות, השיבה: "מחווה של רצון טוב" (עמ' 33 ש' 10-12 לפרוטוקול). מענה זה אינו מתיישב במישרין עם האמור בתצהיריה של העדה, ולטעמי מדובר במענה שיש בו, בתוכנו כמו גם בהקשרו, כדי לתמוך בטעוני התובע יותר מאשר לסתור אותם. אני סבורה כי הנטל שעבר אל הנתבעת, לא הורם.

 

81.       בכל הנוגע לפיצוי על הפרת זכות מוסרית, מפנה ב"כ התובע אל פסק הדין בענין קימרון, בבקשו להחמיר עם הנתבעת. אולם נראה כי השוואה בין שאלת מתן הקרדיט לתובע על צילום דגמי אופנה של הנתבעת לפי הזמנה, לבין מתן קרדיט לפרופ' קימרון שעסק 11 שנה בפענוח מגילת "מקצת מעשה תורה" שהיא אחת מן המגילות הגנוזות שנמצאו במערות קומראן שבמדבר יהודה, היא השוואה שאינה פועלת לטובתו של התובע.

 

82.       לאחר שעיינתי בטעוני הצדדים בענין זה, אני מוצאת להעמיד את סכום הפיצוי בראש נזק זה על סך של 4,000 ₪ להיום.

 

שאלת היריבות האישית למול הנתבעת 2

83.       ברמה העובדתית, השיקים התקבלו מהנתבעת 1 (ולא מאת הנתבעת 2) (עמ' 6 ש' 19-22 לפרוטוקול) ולא יכולה להיות מחלוקת כי ההתקשרות ברמה החוזית היתה למול הנתבעת 1.

 

כמו כן, אין טענה כי הנתבעת 1 אינה סולבנטית וכי לא תוכל לשלם חיוב כספי שיושת עליה, ככל שיושת.

 

84.       למרות האמור, דורש התובע את חיובה של הנתבעת 2 בדין ואף עותר "שלא לחוס על הנתבעות ובעיקר על הנתבעת 2....הרי הנתבעת 2 היתה מודעת היטב לאורך כל הדרך למשמעות ונפקות מעשיה" (סע' 59 לסיכומים).

 

בכתב התביעה טוען התובע כי הנתבעת 2 היא המנהלת הבלעדית ובעלת המניות העיקרית של הנתבעת 1 "ולפיכך נושאת באחריות יחד ולחוד עם הנתבעת 1 לעוולות המפורטות בתביעה". עוד טוען התובע כי מדובר בתביעה נזיקית וכי "בתביעות שעילתן בנזיקין, מנהלי החברה ובעלי מניותיה נושאים יחד ולחוד עם החברה באחריות בגין ביצוע מעשה העוולה", ובעיקר כאשר היה עליהם לדעת ולוודא את נושא זכויות היוצרים ביצירות שבהן נעשה שימוש על ידם.

 

85.       נקודת המוצא לעניין קיומה של אחריות נזיקית היא כי עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות להן אחראי התאגיד. עם זאת, אין למנהל חסינות מאחריות נזיקית בגין פעולות שעשה בכהונתו כמנהל (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (1994) ; ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253 (1981)). מנהל ישא באחריות כזו כאשר מתקיימים בו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על פי דיני הנזיקין (ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769, 792 (1997)).

 

86.       לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של מנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה כגון מקרים בהם למנהל היתה מומחיות אישית שעליה סמך הצד האחר להתקשרות, כאשר היו למנהל חובות מקצועיות המבוססות על מיומנות מקצועית שלו (למשל, כרופא, כעורך-דין או כמתכנן) או כאשר התקיימו יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ואת ביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי (ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769, 792 (1997); ע"א  9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693 (2004); ע"א (ת"א) 2557/00 החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ נ' גלינצמן צפורה, [פורסם בנבו]).

 

87.       עיינתי בטעוני הצדדים ובחומר הראייתי. לא מצאתי בחומר שלפני בסיס לגיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של הנתבעת 2. איני סבורה כי יש בתשתית הראייתית מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של מנהל ובעלים, גם בשים לב למכלול טענות התובע ובכלל זה טענתו כי מדובר בשימוש שנעשה כדי לפאר ולרומם של הנתבעת 2. גם אם הנתבעת 2 ערה למהותן של זכויות יוצרים בהיותה יוצרת בעצמה, אין מדובר במומחיות אישית, כמו מומחיות של רופא, אשר הצד השני מסתמך עליה ואין ראייה לכך שהתקיימו יחסים מיוחדים אשר העלו בסיס לאמון של התובע כי הנתבעת 2 לוקחת כלפיו אחריות באופן אישי.

 

התביעה שכנגד

88.       לא מצאתי ממש בתביעה שכנגד. התביעה שכנגד מתייחסת לפגמים נטענים בעבודתו של התובע אשר גרמו, לפי הטענה, לנזקים לנתבעת. קשה לקבל מפי הנתבעת טענות בדבר איכות עבודתו של צלם מקצועי, איתו היא עובדת שנים ממושכות ואשר איכות עבודותיו ידועות לה. אם סבורה הנתבעת שהתובע אינו בשיאו, תפנה ותבקש שרות מגורם מקצועי אחר. אולם כל זמן שביקשה שרות מאת התובע ואף עשתה כן שנה לאחר שנה ומבלי שיש הפסקה אשר יכולה להעיד על שינוי שהתרחש ביכולותיו המקצועיות, מוטב היה להמנע מהעלאת טענות כנגד יכולות אלו.

 

89.       ממילא הנתבעת לא הוכיחה כלל, ולו בקירוב, את טענותיה. ראשי הנזק בעניין התביעה שכנגד מתייחסים תחילה לעבודות ריטוש שנאלצה לכאורה מעצבת גרפית לבצע בתמונות מעבר לרגיל. כל שצורף בעניין זה הוא חשבונית של מעצבת גרפית. אין חשבוניות להשוואה מעבודות אחרות שעברו ריטוש על מנת לבחון האם אכן הייתה דרושה עבודה העולה על הרגיל (אין מחלוקת כי מעשי ריטוש הם דבר נפוץ ביותר בתחום צילומי האופנה), לא צורפו צילומים של התובע אשר דרשו לכאורה ריטוש (אף לא דוגמא לעניין שבוצע לכאורה) ואף קבלה על עצם בצוע תשלום למעצבת הגרפית לא מצאנו במסמכי הנתבעת, היא התובעת שכנגד.

 

90.       ראש נזק נוסף מתייחס לעלויות סריקה של הצילומים והמרתם לפורמט דיגיטלי. לסוגיה זו נייחד מספר מילים בהמשך אולם בכל הנוגע לראש הנזק, נטען סכום על דרך אומדנה בלבד ללא שהובאה כל ראייה לדבר ודי באמור על מנת שלא נקבל ראש נזק זה.

 

91.       הדברים דומים לעניין ראש הנזק המרכזי, סך של 20,000 ₪, אשר מתבסס על הטענה שהתובע התרשל בבצוע הצילומים כאשר צילם דגמים רבים של השמלות באופן בו הדוגמנית עומדת בתנועה אחת, באורח הפוגע בהצגת הדגם לפי שהסתיר מאפיין מיוחד בדגם. לשיטת הנתבעת, היו דגמים אשר כל צילומיהם נפסלו ולא ניתן היה לעשות בהם שימוש ולהציגם בקטלוגים ובכל דרך רלבנטית.

 

לא הובאה כל דוגמא ספציפית בעניין צילומים מסוג זה או בעניין דגם שהיה בקולקציה וצולם אך לא ניתן היה להציגו, לא צורפה כל ראייה בדבר נזק כלשהו שאירע לנתבעת בעניינים כגון דא ובוודאי שלא גובה הסכום הכוללני וחסר ההקשר של 20,000 ₪.

 

יצויין בפרט כי טענה מסוג זה (טענת רשלנות מקצועית) היא טענה שבמומחיות ולא הוגשה חוות דעת של אדם הבקי בתחום.

 

אי שימוש במדיה דיגיטלית

92.       לפני סיום נדרש למחלוקת עובדתית ספציפית אשר נתגלעה בין הצדדים. מחלוקת זו מתייחסת לעובדה שהתובע עשה שימוש, בצילומים שביצע בעניין דגמי האופנה של הנתבעת, בסרטי צילום להבדיל ממדיה דיגיטאלית.

 

93.       הסוגיה עלתה על הפרק לאור טענה שהועלתה בכתב ההגנה (סעיף 73 ואילך) ולפיה ביקשה הנתבעת מהתובע לבצע את ההזמנה תוך שימוש במדיה דיגיטאלית כך שההוצאות תהיינה מינימאליות (העדר צורך בסרטי צילום, אכסון הצילומים על שבב זיכרון הניתן לשימוש חוזר, העדר צורך בסריקת הצילומים והמרתם לפורמט דיגיטאלי) אולם התובע התנגד לכך. הנתבעת טוענת כי התובע התנגד לבקשה זו בטענה כי שימוש בצילום דיגיטאלי יפגע באיכות הצילומים, אולם האמת היא, כך נטען, שאין הבדל משמעותי באיכות וכי התובע חשש למעשה ששימוש בצילום דיגיטאלי יפגע "במטה לחמו" קרי – "חיוב פיקטיבי ומנופח של חשבון ההוצאות". התובע מצידו טוען (למשל סעיף 78 ואילך לתצהירו) כי בטרם ביצוע הצילומים הציע הוא עצמו לנתבעת מפורשות לבצע את הצילומים באמצעות סרטי צילום או במדיה דיגיטאלית לפי בחירתה וכי חרף הצעה זו ביקשה ממנו הנתבעת לבצע את הצילומים על סרטי צילום ולא במדיה דיגיטאלית.

 

94.       שני הצדדים מסרו לתיק בית המשפט תצהירי עדים מטעמם אשר נכחו, לפי הנטען, בשיחה הרלוונטית. כל אחד מהצדדים אמור היה להביא עד אשר תומך בגרסתו בעניין השימוש במדיה הדיגיטאלית. בכל הנוגע לנתבעת, התצהיר אשר זו התעתדה להגיש הוא תצהיר של אחותה (גב' ארד). בפתח הדיון הסתבר כי איש מהעדים הנוספים לא התייצב, ואין לפנינו אלא את דבריהם של בעלי הדין עצמם.

 

במאמר מוסגר יצויין כי ההפנייה של הנתבעת, בסיכומיה (סע' 60), אל "תצהיר" של אחותה, גב' ארד, כאשר עדה זו לא התייצבה להחקר, הוא תמוה. למסמך אין משקל ומוטב היה להמנע מהפנייה מסוג זה.

 

95.       בכל הנוגע להתקשרות נשוא התביעה שלפני, אין חולק שההתקשרות היתה לביצוע הצילומים בסרטי צילום ולא באמצעות מדיה דיגיטאלית. משמעות טענותיה של הנתבעת היא למעשה כי הוטעתה, או טענה משפטית דומה שיש בה לכאורה לגרוע מתוקפה של ההתקשרות. נטל הוכחתה של טענה מסוג זה מוטל על כתפיו של הטוען אותה. הנתבעת לא הרימה נטל זה, בשים לב בין השאר לכך שנשמעה לפני רק עדותה שלה אשר לא מצאתי לבסס עליה את קבלת הגרסה ולכך שכל ההתקשרויות בין הצדדים עד אותה עת היו באמצעות סרטי צילום. באופן כללי אין לציין לזכותה של העדה את דרך עדותה. פעמים רבות השיבה העדה בשאלה על שאלה ועלה צורך חוזר להורות לעדה להשיב במישרין. עוד יוער, כי לא מצאתי לקבל את טענת העדה, לקראת סוף חקירתה (עמ' 35 ש' 9-5) לפיה ביקשה מהתובע לחזור על צילומים שלא היו תקינים (לטענתה) והתובע מאן. מדובר בטענה חדשה העולה לראשונה בחקירה נגדית ולא באופן שעורר אמון.

 

96.       בכל הנוגע לתביעה שכנגד, פרט לעובדה שאין ספק כי ההתקשרות בפועל היתה לסרטים ולא למדיה דיגיטאלית (ומִשֶכך, בדומה להתקשרויות העבר, סריקת הצילומים איננה אלא הוצאה צפויה וידועה מראש), כבר ראינו שהנתבעת לא גיבתה בדבר את דרישת התשלום הכוללנית שהועלתה מטעמה בעניין זה.

 

סוף דבר

97.       הנתבעת 1 מחוייבת בזאת כלפי התובע בסכומים כדלקמן:

א.      סך של 29,479 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.2006.

ב.      סך של 4,000 ₪.

ג.       השתתפות באגרת בית משפט בסך של 2000 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום האגרה וכן שכ"ט עו"ד לפי השיעור המינימלי המומלץ בתקנות, בהתייחס לסכומים הנקובים בסעיפים א'+ב' לעיל.

 

התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית. בנסיבות הענין ובכלל זה דרך עדותה של  הנתבעת 2, אין צו להוצאות בענין זה.

 5129371

54678313

תמר אברהמי 54678313-52729/06

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג בסיון, תשס"ח (16 ביוני 2008), בהעדר. תמר אברהמי, שופטת

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

הודעה למנויים על עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו - הקש כאן

 

 
 

אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או חוות דעת, או תחליף ליעוץ משפטי אצל עורך דין.
בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך הדין העוסק בתחום.