פסקי דין

בגלריה זו תמצאו תערוכה של פסקי דין והחלטות שיפוטיות שניתנו לטובת משרדנו ואשר מהוות מבחינתנו ציוני דרך חשובים וסיום מוצלח למאבק משפטי איתן..

 
 

או קיי קורסים נ' האוניברסיטה העברית - הוצאת דיבה ולשון הרע

 

בתי המשפט

 

א  005950/06

בית משפט השלום ירושלים

 

22/01/2008

 

כב' השופט עודד שחם

לפני:

 

 

 

 

 

 

 

התובע

או.קיי קורסים

בעניין:

 

עו"ד פרידמן עמיר

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

 

 

 

נ  ג  ד

 

 

 

 

 

הנתבעים

1 . האוניברסיטה העברית בירושלים

2 . גב' לנה ברקון, יועצת אקדמית

 

 

עו"ד יקירביץ )טראוב פפי

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

 

 פסק דין

בפניי תביעת לשון הרע.

 

1. התובעת, או. קיי. רשת ארצית ללימודי מבוגרים (להלן  - התובעת), היא שותפות רשומה (נספח א' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת, של מר בוריס גייל (להלן – גייל)). התובעת מנהלת קורסי הכנה לבחינות פסיכומטריות, המיועדים לעולים חדשים מחבר המדינות, צרפת, אתיופיה ומדינות נוספות. לסניפים שונים של התובעת יש הכרה של משרד החינוך לצורך סעיף 1 לחוק קליטת חיילים משוחררים, התשנ"ד – 1994, לעניין הכנה למבחנים פסיכומטריים (ראו פרוטוקול עמוד 4, שורות 15 – 18).

 

2. הנתבעות הן האוניברסיטה העברית בירושלים (להלן – האוניברסיטה), ועובדת האוניברסיטה לנה ברקון (להלן – ברקון. ביחד ייקראו השתים להלן - הנתבעות). ברקון משמשת מזה כ – 17 שנים כיועצת לתלמידים עולים בבית הספר על שם רוטנברג לתלמידי חו"ל באוניברסיטה. תפקידה הוא "יועצת לבחירת מקצוע ויועצת אקדמית, גיוס סטודנטים והסבר למועמדים על מכינה ולענות על שאלות" (עמוד 14, שורות 4 – 5).

 

3. לטענת גייל, נתקל בשנים האחרונות בפניות רבות מטעם סטודנטים ובוגרים של מכינת העולים הקדם אקדמית של האוניברסיטה. על פי הטענה, הלינו אלה על כך שברקון משמיצה את התובעת בכל הזדמנות, מוציאה את דיבתה ופוגעת בשמה הטוב. גייל טוען כי נתקל בתלונות דומות גם מצד תלמידי תכניות הצעירים של הסוכנות היהודית במרכזי הקליטה ברחבי הארץ. על פי הטענה, החליט גייל לבדוק את העניין וביקש מעובדת של התובעת בשם יוליה רגידה להקליט שיחה עם ברקון (פיסקה 12 לתצהירו).

 

4. (א) השיחה האמורה התקיימה ביום 4.4.06. תמליל של תרגום השיחה מרוסית לעברית צורף לתצהיר גייל כנספח ח' (להלן – התמליל). מן התמליל עולה, כי עובדת התובעת הציגה עצמה כמי שעלתה לא מזמן מרוסיה, ויש לה תעודת בגרות רוסית. ברקון אישרה בפניי עובדת התובעת, כי על מנת להתקבל לאוניברסיטה, יש צורך לאשר את התעודה במכינה. ברקון מסרה לה עוד, כי נדרשת בחינה פסיכומטרית, אשר ניתן לעבור אותה בסוף המכינה (עמוד 1 לתמליל).

 

(ב) אשר לקורס הכנה לבחינה הפסיכומטרית, מסרה ברקון כי השאלה אם לעבור קורס כזה היא עניינה של הפונה (עמוד 3). עם זאת ציינה, כי "את הקורס צריך לעשות, כמובן, מפני שבלעדיו לא תיבחני בהצלחה" (שם, שם). ברקון הבהירה, כי המדובר בקורס פרטי בתשלום. עובדת התובעת מסרה לברקון, בקשר לבחינה הפסיכומטרית, כי במסגרת התוכנית מלמדים מורים מאו. קיי., היא התובעת (עמוד 3). היא שאלה את ברקון "האם זה אותו דבר? האם זה אותו הקורס?".

 

(ג) בהמשך לכך, התנהל הדיאלוג הבא, העומד במרכז התביעה שבפניי (עמוד 4 ואילך):

 

"ברקון: לא. לא. לא ללכת לשם (לאו. קיי. – ע.ש.) בשום אופן, רצוי בכלל לא לשלם להם כסף, ואם הם יעשו את זה ללא תשלום – תלכי ללמוד אבל אל תלכי להיבחן.

פונה: למה?

ברקון: לא צריך ללכת להיבחן. אחר כך תיבחני.

פונה: אבל למה? מה עם הכסף (לא ברור)?

ברקון: מפני שאף פעם … מפני שמה שאת עושה … איך שאת תיבחני עכשיו ואיך שתיבחני בסוף המכינה – זה שני דברים שונים לגמרי. כעת, אם בעוד שנה תיבחני יותר מידי בהצלחה … אז יכולים לזמן אותך … לזמן שוב. זהו, וזה לא משתלם לך. חוץ מזה, שצריך לשלם המון כסף, לא צריך לזרוק. או. קיי. – זאת חברה גרועה, בכלל הם פשוט …. זה פשוט על גבול הבריונות[1][1], מה שהם עושים. אבל ללכת וללמוד אצלם, אם הם מלמדים אותך ללא תשלום … אז בוודאי שצריך ללכת וללמוד ולחדד את השכל. זה תמיד טוב.

פונה: לא, הם מלמדים אצלנו מתמתיקה, זאת אומרת, לא פסיכומטרי.

ברקון: אז תלמדי מתמתיקה! …למה לא ללמוד מתמתיקה? תמיד צריך ללמוד מתמתיקה. איך שהם מלמדים, איך ש… מה שנותנים לך … זה הכל גועל נפש. זאת פשוט שערורייה[2][2]!"

 

(ההדגשות הוספו)

 

(ד) התביעה שבפניי סבה בעיקרה על הדברים המודגשים בדו שיח האמור. אציין, כי אין חולק על הדיוק של התמליל האמור (ראו עדות ברקון, עמוד 15, שורה 8). ברקון אישרה גם באופן ספציפי את נכונות המובא מפיה בשיחה האמורה (ראו עמוד 15, שורות 19 ואילך, וכן שורה 25).

 

(ה) לדברים אלה נוספו דברים המופיעים בתצהיר של עד מטעם התובעת, ולד ויצמן (להלן – ויצמן). ויצמן הצהיר כי שמע את הסבריה של ברקון בהרצאה במסגרת תכנית סל"ה של הסוכנות היהודית, שעניינן בחינות פסיכומטריות. בהרצאה נכחו על פי התצהיר כ – 75 חניכי התכנית, באולם גדול. ויצמן העיד כי ברקון אמרה שהתובעת "היא חברה לא מקצועית ולא כדאי ללמוד בה" (פיסקה 5 לתצהירו). דבריו לא נסתרו. למעשה, ברקון אישרה אמירת דברים מסוג זה בפניי חניכים של הסוכנות היהודית (עמוד 18, שורה 6).

 

5. על רקע תיאור זה עולות מספר שאלות. ראשית, עולה השאלה האם יש בדברים משום הוצאת לשון הרע על התובעת, במובן חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965. שנית, עולה השאלה האם ניתן לראות בדברים האמורים בתמליל משום "פרסום" במובן חוק איסור לשון הרע. שלישית, עולה השאלה האם עומדת לנתבעות או למי מהן הגנה על פי חוק איסור לשון הרע. לבחינת שאלות אלה אפנה עתה. אפתח בשאלה הראשונה.

 

הוצאת לשון הרע

 

6. (א) סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". כן נקבע, בסיפא של סעיף 1, כי לעניין סעיף זה "'אדם' – יחיד או תאגיד". השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע במובן סעיף זה היא שאלה פרשנית. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי "... יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת..." (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' נח(3) 558 (להלן – פסק דין הרציקוביץ')). בהקשר זה, נפסק כי "...... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר .... יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים, לפי הקשרן .... ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר." (שם, בפיסקה 13).

 

(ב) הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיווי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, נו(2) 607).

 

7. על פי אמות מידה אלה, הן בתמליל והן בדברים עליהם הצהיר ויצמן יש משום הוצאת לשון הרע על התובעת. בתמליל אומרת ברקון לרגידה, בין היתר, כי התובעת היא "... חברה גרועה ... זה פשוט על גבול הבריונות, מה שהם עושים.... איך שהם מלמדים ... מה שנותנים לך ... זה הכל גועל נפש ... זאת פשוט שערורייה". במבחן האדם הסביר, דברים אלה פוגעים פגיעה קשה בתובעת, במשלח ידה ובעסקיה. הם משחירים את פניה. יש בהם שלילה גורפת של טיב התובעת, של אופי התנהגותה, ושל האופן בו היא מלמדת את הסטודנטים הבאים בשעריה. יש בהם לשון הרע ברורה על התובעת.

 

8. הוא הדין בדברים שנאמרו בהרצאה עליה הצהיר ויצמן. אכן, אופיים של הדברים האמורים בוטה פחות מאלה שנאמרו בתמליל. עם זאת, גם כאן נמצאת שלילה גורפת של מקצועיות התובעת, וקביעה קטגורית כי המדובר בחברה לא מקצועית, אשר לא כדאי ללמוד בה. דברים אלה, הנשמעים על ידי אדם סביר, העומד בפניי לימודים לבחינות פסיכומטריות, ומושמעים במסגרת הרצאה מאת גורם מוסמך באוניברסיטה העברית, העוסק בנושא זה, עלולים לפגוע באופן ממשי בשמה הטוב של התובעת בעיני השומע. הם עלולים, על פי מבחן האדם הסביר, לפגוע במשלח ידה של התובעת ובעסקה. יש בהם, על כן, משום לשון הרע במובן החוק.

 

9. (א) ברקון טוענת כי דבריה בתמליל הוצאו מהקשרם על ידי התובעת. לטענת ברקון, אמרה בבירור כי היא ממליצה ללמוד כל קורס שניתן בחינם, וקיום הבחינה בתום שנת הלימודים במכינה מביא להישגים גבוהים יותר (פיסקה 14 לתצהירה). ברקון מוסיפה בתצהירה, כי נוכחה לדעת שרמת האנגלית משתפרת לקראת סוף שנת הלימודים במידה ניכרת, "ועל כן ברי כי קורס הכנה אשר נמשך פחות מ – 3 חודשים, אין ביכולתו להקנות את הידע לתלמידים. וזוהי המשמעות האמיתית של המלצתי שלא לגשת לבחינה לאחר ביצוע קורס של חברת או.קיי...." (שם, שם).

 

(ב) דברים אלה מסבירים חלק מן הדברים שאמרה ברקון בפרסום נשוא התביעה. הם עשויים להסביר את דבריה לעניין העיתוי בו רצוי לגשת לבחינות הפסיכומטריות. אפשר, כי יש בהם כדי להסביר את דבריה על כך שלא רצוי לשלם עבור הקורס של התובעת. עם זאת, הם אינם מסבירים את דברי ברקון, הסבים על התובעת, לפיהם "איך שהם מלמדים, איך ש… מה שנותנים לך … זה הכל גועל נפש. זאת פשוט שערורייה". דברים אלה הם שלילה גורפת של התובעת. הם חורגים מדיון בשאלת העיתוי של הבחינה. יש בהם הוצאת לשון הרע כפשוטה של התובעת. הוא הדין בדברים שנאמרו בהרצאה עליה הצהיר וייצמן. זאת ועוד. ברקון התקשתה להסביר, כיצד אמירות מן הסוג של "חברה גרועה" הוצאו מהקשרן (ראו עמוד 17, שורה 17). יוצא, כי אין בפי הנתבעות טענה משכנעת, המוציאה את הביטויים נשוא התביעה מגדר לשון הרע.

 

10. על רקע מסקנה זו, יש לבחון האם נעשה פרסום, במובן חוק איסור לשון הרע, של הדברים המופיעים בתמליל. לבחינת שאלה זו אפנה עתה.

 

דרישת הפרסום והתמליל

 

11. האם נעשה פרסום, במובן חוק איסור לשון הרע, של הדברים המופיעים בתמליל? ענייננו בפרסום בעל פה. לעניין פרסום כזה נקבע בחוק (סעיף 2(ב)(1)), כי

 

"2. (ב) רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות

 

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם

 אחר זולת הנפגע"

 

הוראה זו דורשת שני תנאים מצטברים לקיומו של פרסום. התנאי האחד הוא במישור הנפשי. נדרשת כוונה כי לשון הרע היתה מיועדת לאדם שאינו הנפגע. התנאי השני הוא במישור העובדתי. נדרש כי לשון הרע הגיעה בפועל לאדם זולת הנפגע (ראו א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז, בעמוד 90).

12. הדברים שבתמליל הופנו כלפי עובדת של התובעת, היא הגב' רגידה. הגב' רגידה קיימה את השיחה כחלק מעבודתה עבור התובעת. ברקון לא היתה מודעת לעובדות אלה. בנסיבות אלה, ניתן לייחס לברקון כוונה לפרסם את הדברים למי שאינו הנפגע. עם זאת, לא מתקיימת הדרישה העובדתית של הגעת לשון הרע לאדם זולת הנפגע. רגידה היא, לפחות לעניין זה, אורגן של התובעת. התובעת היא אישיות משפטית מלאכותית. היא יכולה לפעול אך ורק באמצעות אורגניה. בהקשר אחר צויינו דברים היפים לכאן, לפיהם "הדין מזהה את האורגן עם התאגיד, במקום שבו התאגיד פועל 'דרך' האורגן; שהרי לתאגיד אין ידיים לפעולה ומוח להלך נפש" (ע"פ 5640/97רייך נ' מדינת ישראל, נג(2) 433, בעמוד 473; ראו גם ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, לד(4) 232, בפיסקה 10(א) לפסק הדין של כב' השופט ברק). קו חשיבה דומה הופעל גם כאשר נקבע, כי גילוי פרטי השכר של עובד בתאגיד לאורגן אחר באותו תאגיד אינם מהווים פגיעה בפרטיותו של העובד: האורגן נתפס כחלק בלתי נפרד מן התאגיד. הואיל ולא היתה לעובד זכות לפרטיות כלפי התאגיד, לא היתה לו זכות לפרטיות גם כלפי האורגן (בג"צ 4402/91 מורדוב נ' ראש עירית תל אביב יפו מו(3) 85, בפיסקה 7 לפסק הדין של כב' השופט ברק).  אף כאן, יוחסה פעילות האורגן לתאגיד. ממילא, כאשר נבחנת השאלה האם הדברים שהושמעו הגיעו לאדם זולת התובעת, היא הנפגעת, יש לבחון האם הגיעו לאדם זולת אורגניה המוסמכים. התשובה לשאלה זו היא בשלילה. ממילא, לא הוכח פרסום של הדברים שבתמליל, במובן חוק איסור לשון הרע.

13. לא נעלם מעיני, כי במהלך הליכי החקיקה של חוק איסור לשון הרע, נדחתה הסתייגות אשר נועדה לסייג את תחולת החוק מקום בו נעשה פרסום למי שעובד בשירותו של הנפגע (ראו שנהר, בספרו הנ"ל, בעמוד 88). ברם, הסטוריה חקיקתית זו אינה עוסקת מעצם טיבה במקרה בו הנפגע מלשון הרע הוא תאגיד. היא אינה נוגעת לאופן פעולתה של אישיות משפטית מלאכותית. ממילא, אין בה כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי בנקודה זו.

14. התובעת מבקשת להיבנות מן הדברים שבתמליל כהוכחה למה שנאמר לתלמידים שונים שלה לאורך השנים. לא אוכל לקבל טענה זו. אכן, ברקון דיברה בשיחה שהונצחה בתמליל לפי תומה. הדברים הקשים שאמרה על התובעת נאמרו בלא פרובוקציה של רגידה, עובדת התובעת. על רקע זה עולה בהחלט חשד, כי דברים דומים נאמרו בהזדמנויות נוספות. עם זאת, אין בכך כדי להרים את הנטל הרובץ על התובעת להוכיח פרסום של הדברים במאזן ההסתברויות. אין בפניי ראייה קבילה, כי אותם דברים נאמרו גם לתלמידים אחרים של התובעת. לעניין זה ניתן להפנות לדברים עליהם הצהיר וייצמן בתצהירו. קיים הבדל ממשי בין דברים אלה, ובין הדברים שבתמליל. פער זה שולל את האפשרות להניח, בלא תשתית ראייתית ברורה, לפיה הדברים שנאמרו בתמליל מהווים ראייה לדברים זהים או שקולים אשר נאמרו בהזדמנויות אחרות. אני קובע, אפוא, על יסוד השיקולים עליהם עמדתי, כי לא נעשה פרסום, במובן חוק איסור לשון הרע, של הדברים שבתמליל.

 

15. נותרו הדברים של וייצמן, על חברה לא מקצועית שלא כדאי ללמוד בה. דברים אלה הוכחו. הוכח פרסום של הם. בדברים שפורסמו יש כדי לפגוע בעסקה של התובעת. משכך, זוהי לשון הרע. על רקע זה, יש לבחון האם הוכיחו הנתבעות הגנה לפי חוק איסור לשון הרע בכל הנוגע לדברים אלה. לשאלה זו אפנה עתה.

 

הגנות

 

16. (א) אמת בפרסום. הגנת האמת בפרסום חלה על פרסומים עובדתיים, להבדיל מהבעת דעה גרידא. בדומה לשאלה אם יש בפרסום משום לשון הרע, הקביעה האם מדובר באמירה עובדתית אם לאו מושתתת אף היא על מבחן האדם הסביר. בפסיקה נקבע, כי יש לעשות מיון זה על פי מבחן "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" או "האדם הרגיל" (ע"א 3199/93קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857). ברוח דומה צויין כי "יש להביא בחשבון גם את ההקשר הענייני שבו נאמרו, או נכתבו, הדברים מעוררי המחלוקת" (דברי כב' השופט מצא בע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, נו(3) 245, בפיסקה 16 לפסק הדין).

 

(ב) בהקשר זה צויין עוד, כי ניסוח טענה באופן קטיגורי נוטה להעיד כי המדובר בטענה עובדתית (שנהר, בספרו הנ"ל, בעמוד 312). עוד צויין, כי "אם פרסום כולל טענה משמיצה המנוסחת כדעה מבלי לציין את העובדות שעליהן היא מסתמכת, אזי יש להתייחס לדעה כאל קביעת עובדה" (שם, בעמוד 315). כאלה יהיו פני הדברים גם כאשר הרושם הכללי העולה מהפרסום הוא שהמפרסם נשען בפרסומו על "'עובדות חיצוניות שבידיעת המפרסם'" (שם, שם). עמדה זו קשורה גם לפסיקה, לפיה הבעת דעה, המבוססת על עובדות אשר לא פורטו, עשויה להיתפס כטענה משתמעת של עובדה, ולצאת מגדר ההגנות הנתונות להבעת דעה (ראו Restatement of The Law,Torts 2d (St. Paul 1977) § 566, comment b).

 

(ג) על רקע זה, יש לבחון את הדברים שבפרסום. ברקון פרסמה כי התובעת היא חברה לא מקצועית אשר לא כדאי ללמוד אצלה. ברקון לא הציגה כל תשתית עובדתית לביסוס הדברים. מעמדה כיועצת מוסמכת מטעם האוניברסיטה, המרצה בפניי מועמדים ללימודים בכנס המתקיים באוניברסיטה, יוצר בפניי השומע הסביר מצג כי קיימות עובדות שבידיעתה, המבססות את טענותיה. זאת ועוד, הטענה כי גוף העוסק בלימודים, כמו התובעת, אינו מקצועי, נתונה לבחינה אובייקטיבית. היא מתבססת, בהכרח, על פרמטרים עובדתיים הניתנים למדידה ולהוכחה. במצב זה, יש לראות את הטענה האמורה כטענה עובדתית.

 

(ד) אשר לטענה שבפרסום, כי לא כדאי ללמוד אצל התובעת. שאלת הכדאיות היא עניין סובייקטיבי. ככלל, אמירה כזו אינה מסווגת כקביעה עובדתית. עם זאת, המדובר באמירה הקשורה, בנסיבות העניין, קשר הדוק לאמירה בדבר חוסר המקצועיות של התובעת. היא מבוססת על הטענה בדבר חוסר המקצועיות. ממילא, עומדת במרכז הדיון האמירה העובדתית של ברקון, לפיה התובעת אינה חברה מקצועית. לבחינת אמיתותה של טענה זו אפנה עתה.

 

17. הנתבעות טענו כי התובעת הפרה זכויות יוצרים של האוניברסיטה בפרסום שעשתה (ראו פיסקה 11 לתצהיר ברקון). טענה זו באה לבסס בעיקר את הטענה שבתמליל למעשים הגובלים בבריונות. עם זאת, השימוש בטענה זו לא הוגבל למטרה האמורה, והיא שימשה את הנתבעות גם לביסוס טיבה המפוקפק, לשיטתן, של התובעת. לכן, אבחן טענה זו עתה. 

 

18. התובעת אינה חולקת על כך שעשתה שימוש, ללא רשות האוניברסיטה, בחוברות תרגילים ומבחנים שהוציאה, במבחנים ותרגילים אשר זכויות היוצרים בהם שייכות לאוניברסיטה (סעיף 28 לתצהיר גייל). עם זאת, מקובלת עלי טענת התובעת, כי אין בכך כדי להעיד על כך שהמדובר בחברה לא מקצועית.

 

(א) ראשית, המדובר באירוע חד פעמי. קשה לגזור מאירוע זה את הטענה מרחיקת הלכת, כי התובעת היא חברה לא מקצועית.

 

(ב) שנית, התובעת נטלה אחריות על המעשה, התנצלה סמוך למועד בו פנתה אליה האוניברסיטה בעניין זה, והתחייבה כי הדבר לא יישנה (פיסקה 28 לתצהיר גייל; ראו גם מכתב התובעת מיום 13.1.05, חלק מנספח יא' לתצהיר גייל). אין טענה כי התחייבות זו הופרה.

 

(ג) שלישית, לא נסתרו טענות התובעת כי לא היה במקרה האמור כדי להקים עילה נגד התובעת בגין הפרת זכויות יוצרים, נוכח העובדה שהשימוש במבחן נעשה לצרכי הוראה; היווה חלק מזערי מן החוברת שהוציאה התובעת לאור; ניתן קרדיט לאוניברסיטה;  ולא נעשה במבחן שימוש לצרכי רווח (פיסקה 29 לתצהיר גייל). בהקשר זה, לא נסתר האמור במכתב התובעת מיום 13.1.05, חלק מנספח יא' לתצהיר גייל, לפיו המבחנים צורפו לחוברות שחילקה התובעת, אשר לא נמכרו על ידה. המדובר ב – 70 חוברות.

 

(ד) רביעית, מתשובות לשאלון של האוניברסיטה לגבי עניין זה, הצהיר מר שמעון ליפסקי מן האוניברסיטה כי זו לא הגישה תלונה למשטרה ולא הגישה הליכים משפטיים בעקבות ההפרה הנטענת, נוכח העובדה שהתובעת חדלה מן ההפרה והתנצלה עליה (סעיפים 6, 8 לתשובה האמורה, נספח יב' לתצהיר גייל). מכך עולה, כי גם האוניברסיטה לא ראתה את האירוע בחומרה יתרה.

 

(ה) התוצאה היא, כי אין בעניין זה כדי לבסס את הטענה לחוסר המקצועיות של התובעת.

 

19. ברקון טענה בתצהירה גם, כי בשנת 2003 נציג התובעת ביקש לתלות מודעות בשטח בית הספר לתלמידי חו"ל. קודם לכן, חברה אחרת (קידום) זכתה במעין מכרז להתקשרות לצורך העברת קורס הכנה לבחינות הפסיכומטריות. ברקון טענה כי נודע לה שנציגי התובעת נכנסו לשטח בית הספר, תלשו מודעות של חברת קידום, והתקשרו לתלמידי מכינה ואמרו להם שהקורס של חברת קידום לא יתקיים וכי הם מעבירים קורס במקום חברת קידום (בפיסקה 4 לתצהירה).

 

20. אף טענה זו אינה יכולה לסייע לנתבעות. לא הוצגה בפניי תשתית ראייתית המאפשרת לקבוע כי התובעת אכן היתה קשורה במעשים המתוארים. ברקון לא היתה עדה למעשים. גירסתה שאובה כל כולה מפי השמועה. לא הובאו עדים כלשהם העשויים לגבות גירסה זו (ראו תשובותיה של ברקון, פרוטוקול עמוד 19 שורות 22 ואילך). מחדל זה בולט נוכח הודאתה של ברקון, כי יש לה נגישות למידע הדרוש לשם ניסיון לאתר את הסטודנטים אשר לטענתה שאבה מהם את המידע (עמוד 20, שורה 4).

 

21. זאת ועוד, המדובר בטענה למעשים פליליים, לשיטת הנתבעות עצמן (ראו פיסקה 5 לתצהיר ברקון). בהתחשב באופי זה של הטענה, נדרשות ראיות בכמות ובאיכות משמעותית לביסוסה. כאשר מדובר בטענת אמת בפרסום, "עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה" (ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי מא(2), 169 ,עמ' 186-187). באופן דומה נפסק לא מכבר, כי "משמדובר בפרסום העולה כדי טענות שיש בהן משום האשמה במעשים פליליים, הרי שכדי לעמוד בנטל זה, יהא על מי שטוען שמדובר בפרסום דברי אמת להביא ראיות בעלות משקל משמעותי ביותר, התואם את חומרת ההאשמות." (ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורןתק-על 2006(3), 1042 ,בעמוד 1045). הראיות שבפניי רחוקות מלעמוד בנטל האמור, לביסוסו של קשר בין התובעת ובין המעשים הנטענים על ידי ברקון.

 

22. זו אף זו, גייל לא נחקר כלל על עניין זה. נוכח חומרת הטענות, מתבקש היה להציג אותן לגייל, על מנת לקבל את התייחסותו. העדר החקירה הנגדית בסוגייה זו מונע אף הוא אפשרות מעשית לקבוע כי היה קשר כלשהו בין המעשים הנטענים ובין התובעת. ממילא, לא ניתן לבסס עליהם את הטענה בדבר חוסר מקצועיות של התובעת.

 

23. ברקון טענה גם, כי גיבשה דעתה על התובעת גם בעקבות אירוע, בו הציע גייל לבתה של ברקון, לאחר שיחה קצרה, כי תתקבל כמדריכה אצל התובעת (בפיסקה 7 לתצהירה). לטענת ברקון,  גייל עמד על הצעתו למרות שבתה של ברקון הבהירה לו כי אין לה ידע מספק בשפה הרוסית (בפיסקה 8). ברקון טענה בתצהירה, כי הסיקה מאירוע זה כי התובעת אינה חברה רצינית (בפיסקה 10 לתצהיר האמור). היא טענה גם, כי הסיקה כי גייל ניסה באופן פסול להשפיע על החלטתה לאפשר לחברת או. קיי. להיכנס לשטח המכינה (בפיסקה 9 לתצהירה).

 

24. (א) גייל אישר בעדותו כי בעת שפגש את ברקון, נכחה בתה בפגישה (עמוד 8, שורה 22). הוא מסר כי בפגישה האמורה הוא אמר כי התובעת מחפשת מדריך או מדריכה לחלק של האנגלית בבחינה הפסיכומטרית (עמוד 8, שורה 29). בתה של ברקון אמרה כי יש לה ציון גבוה, וגייל ביקש לבדוק אפשרות להעסיק אותה (עמוד 8 שורה 30). הוא הוסיף, כי בשיחה התברר כי בתה של ברקון אינה קוראת רוסית, ומכיוון שכל החומר התיאורטי הוא ברוסית, אמר גייל כי הדבר לא מסתדר (עמוד 9, שורות 1 – 2).

 

(ב) גייל שלל את הקישור שעשתה ברקון בין עניין זה ובין רצונה של התובעת להיכנס למכינה. לדבריו, לא ביקש מברקון רשות לתלות הודעות של חברת או. קיי, והסביר כי עניין זה היה באחריות חברת גלשן, העוסקת בפירסום בקמפוס (עמוד 8, שורה 7 – 15).

 

25. לא אוכל להכריע במחלוקת זו על פי התרשמות מן העדים. אין בפניי נתונים אובייקטיביים, המאפשרים להכריע במחלוקת זו. במצב זה, לא אוכל להעדיף את גירסתה של ברקון לאירוע על גירסתו של גייל. על פי גירסת גייל, לא עולה חוסר מקצועיות של התובעת. המדובר בבחינה ראשונית של אפשרות העסקה, אשר ירדה מעל הפרק כמעט באופן מיידי בשל אי התאמה. זאת ועוד, בחינה זו נעשתה, על פי גירסת ברקון עצמה, בעקבות פרטים שמסרה בתה של ברקון ביזמתה שלה אודות הציון הגבוה שקיבלה בבחינה הפסיכומטרית (פיסקה 7 לתצהיר ברקון). אוסיף, כי נוכח העובדה, שטענת האמת בפרסום הועלתה על ידי הנתבעות, התבקש כי יזמנו לעדות את בתה של ברקון, המצויה במרכזו של האירוע הנטען. אין בפניי הסבר מדוע לא נעשה כך. במצב זה, אני קובע כי גירסת הנתבעות לפגישה האמורה לא הוכחה, וממילא אין בה כדי לבסס את הטענה שבפרסום הפוגע.

 

26. ברקון ביקשה לבסס את טענתה בדבר חוסר מקצועיות של התובעת גם על נסיונה המקצועי. ברקון טענה בתצהירה כי חלק מתפקידה הוא סיוע וליווי של תלמידי המכינה של האוניברסיטה (פיסקה 12 לתצהיר). לטענת ברקון, תלמידים רבים פנו אליה במהלך השנים וסיפרו לה על הקורס שמעבירה התובעת. ברקון טענה, כי לא זכור לה תלמיד אחד שהיו לו דברים טובים לומר על חברה זו (בפיסקה 13 לתצהירה). לטענתה, תמיד שמעה ביקורות קשות על רמת קורס ומידת הכנה גרועה שהוא העניק למשתתפים בו. ברקון טענה, כי "על כן דעתי המקצועית היתה כי לא כדאי להשתתף בקורס הכנה של חברה זו אם הוא בתשלום. כמובן שאם מדובר בקורס שההשתתפות בו היא חינם, הרי שנזק רב לא יכול לצאת מהשתתפות כאמור" (בפיסקה 13 האמורה).

 

27. אף בטענה זו אין כדי לבסס את אמיתות הפרסום. לא הובא לעדות ולו תלמיד אחד, מן התלמידים הרבים שהזכירה ברקון, אשר היה יכול לתמוך בטיעוניה. מחדל זה בולט נוכח הודאתה של ברקון, כי יש לה נגישות למידע הדרוש לשם ניסיון לאתר את הסטודנטים אשר לטענתה שאבה מהם את המידע (עמוד 20, שורה 4). המדובר, אפוא, בעדות מפי השמועה, אשר אינה יכולה לבסס את אמיתות תוכנם של הדברים שבה. זאת ועוד, לא נעשה ניסיון כלשהו על ידי הנתבעות לבסס את הטענה בדבר חוסר מקצועיות של התובעת בראיה אובייקטיבית כלשהי. כך, לא נעשה ניסיון להצביע על חוסר מקצועיות בחומרי הלימוד של התובעת או בצוות המורים שלה. לא נעשה ניסיון להראות, כי הציונים של תלמידי התובעת נופלים מציוניהם של בוגרי קורסים דומים. ברקון לא תמכה את עדותה בסקר או במסמך אובייקטיבי דומה המבסס את הדברים שאמרה (ראו בעמוד 16, שורה 5).

 

28. בשולי עניין זה אציין, כי הנתבעות הגישו תצהיר עדות ראשית של הגב' אלכסנדרה קובה. בתצהיר זה הועלו טענות שונות על בסיס התרשמותה הבלתי אמצעית של הגב' קובה מקורס שעברה אצל התובעת. העדה האמורה לא התייצבה לחקירה נגדית. תצהירה נמשך (ראו הודעת ב"כ הנתבעות, עמוד 20 שורה 11). ממילא, אין הוא מהווה חומר ראיות קביל בתיק זה.

 

29. התוצאה היא, כי לא הוכחה אמיתות הפרסום. אני דוחה את טענת הנתבעות להגנת אמת בפרסום מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

 

30. הגנות תום הלב. לעניין זה טוענות הנתבעות להגנות מכוחם של סעיפם 15(2) ו – 15(3) לחוק איסור לשון הרע. עניינו של סעיף 15(2) במצב שבו "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". סעיף 15(3) עוסק במצב שבו "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". הנתבעות טוענות כי לברקן היתה חובה לייעץ לתלמידים לפי מיטב שיקול דעתה, והיא עשתה כן בנאמנות. כן נטען, כי הדברים באו להגן על האינטרס של התלמידים ללמוד במקום מקצועי ולא לבזבז את כספם לשווא, ועל כן הם חוסים תחת ההגנה של סעיף 15(3) לחוק.

 

31. אני מוכן להניח, בלא לפסוק, כי נוכח תפקידה של ברקון, חובתה היא לתת ייעוץ נכון ומושכל לתלמידים או מועמדים, גם לעניין קורסי הכנה לבחינות פסיכומטריות. אני מוכן להניח גם, כי פעלה לשם הגנה על עניין אישי כשר של מי שהפרסום הופנה אליו.

 

32. עם זאת, לא ניתן לקבוע כי ברקון פעלה לעניין זה בתום לב. אדרבא, יש יסוד לקבוע, כי מתקיימת בנסיבות העניין חזקת חוסר תום הלב, הקבועה בסעיף 16(ב)(2) לחוק. על פי הוראה זו, קמה החזקה האמורה אם "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא (המפרסם – ע.ש.) לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".

 

33. (א) הפרסום שעשתה ברקון אינו אמת. הוצגו בפניי אישורים רשמיים של משרד החינוך לפיהם הוא מכיר בסניפים שונים של התובעת לצורך סעיף 1 לחוק קליטת חיילים משוחררים, התשנ"ד – 1994, לעניין הכנה למבחנים פסיכומטריים (ראו פרוטוקול עמוד 4, שורות 15 – 18). האישורים הם מחודש אוגוסט 2005, סמוך למועד בו נעשה הפרסום (פברואר 2005). באופן דומה, לא נסתר העולה ממכתב שהוצג על ידי התובעת, לפיהם התובעת מספקת וסיפקה במועדים הרלוונטיים קורסי הכנה לבחינות פסיכומטריות בשפה הרוסית למשרד הביטחון (ראו נספח ג' לתצהיר גייל).

 

(ב) על אישורי משרד החינוך חלה חזקת התקינות. חזקה לא נסתרה. אין להניח כי משרד החינוך היה מאשר את הלימודים אצל התובעת, אם זו היתה לוקה, כנטען, בחוסר מקצועיות. מאישורים אלה, ומהודעת משרד הביטחון, אשר התובעת היא הנמען שלה,  עולה היפוכו של דבר.

 

34. זאת ועוד. ברקון לא ערכה בדיקה ממשית כלשהי של מקצועיות התובעת. כעולה מן התיאור דלעיל, למעשה לא היתה בפניה תשתית של ממש לעניין זה. מתברר, כי לשיטתה שלה, אמירתה על חוסר מקצועיותה של התובעת התבססה כל כולה על מידע אנקדוטלי בלתי בדוק. ניתן היה לצפות, כי בטרם תחווה ברקון דעה שלילית וגורפת על התובעת בכנס רב משתתפים, המהווים קהל יעד לשירותיה, תבדוק באופן מעמיק יותר את העניין. אין בפניי הסבר כלשהו מדוע לא פעלה ברקון בדרך זו. בנסיבות אלה, קמה חזקה של חוסר תום לב (ראו שנהר, בעמוד 321 לספרו הנ"ל).

 

35. אני קובע, אפוא, כי לא עומדות לנתבעות גם הגנות תום הלב להן טענו. התוצאה היא, כי קיימת אחריות של הנתבעות כלפי התובעת על פי חוק איסור לשון הרע. הסעד המבוקש בכתב התביעה הוא פיצויים. לבחינת הטענות לעניין סעד זה אפנה עתה.

 

פיצויים

 

36. התובעת לא הביאה ראיות ממשיות בדבר נזק ספציפי שנגרם לה כתוצאה מן הפרסום. במצב זה, טוענות הנתבעות כי לא ניתן לפסוק לתובעת סעד של פיצויים. הנתבעות נשענות על הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין. הוראה זו קובעת כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". סעיף זה חל על חוק איסור לשון הרע (ראו סעיף 7 לחוק האמור). האם הוראה זו שוללת בנסיבות העניין את זכותה של התובעת לפיצויים?

 

37. התשובה לשאלה זו היא בשלילה. המונח "נזק" בפקודת הנזיקין מוגדר באופן רחב. הגדרה זו כוללת "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה" (סעיף 1 לפקודה; ההדגשה הוספה). יוצא, כי עצם הפגיעה בשם הטוב הוכרה בפקודת הנזיקין כנזק. קבעתי לעיל, כי שמה הטוב של התובעת נפגע. ממילא, נגרם לה נזק במובן ביטוי זה בפקודת הנזיקין. יוצא, כי במקרה שבפניי אין תחולה לסעיף 10 לפקודה, המונע פסיקת פיצויים אך ורק מקום בו לא נגרם נזק, כפי שמונח זה הוגדר בפקודה.

 

38. מסקנה זו נתמכת גם בשיקולים הנוגעים לתכלית החקיקה. "חזקה על כל דבר חקיקה שהוא מבקש להשיג תוצאות סבירות וליצור 'מערכת סבירה וקוהרנטית'" (א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני) פרשנות החקיקה (ירושלים תשנ"ג – 1993), בעמוד 543). אף התובעת מסכימה, כי שלילת זכותו של תאגיד לפיצויים במקרים מסויימים, מכוח סעיף 10 לפקודת הנזיקין, אינה סבירה. לעניין זה צויין בספרות, כי "מטרת ההוראה היא, כנראה, למנוע תביעת פיצויים על ידי תאגיד בלי להוכיח נזק באותם המקרים בהם זכאי היה אדם שניזוק לפיצוי בלי להוכיח את הנזק ... קשה להצדיק הוראה זו..." (ברק, אנגלרד, חשין, תורת הנזיקין הכללית, בעריכת ג' טדסקי, ירושלים תשל"ז, בעמוד 371; ראו גם א' ברק, מבחר כתבים (ח' ה' כהן וי' זמיר, עורכים, תש"ס - 2000, כרך ב) בעמוד 1194). שיקול פרשני זה מצדיק לפרש את הוראת סעיף 10 פירוש מצמצם, אשר יפחית ככל הניתן את תוצאתו הבלתי סבירה. פירוש זה משתלב היטב עם פירוש מילולי של פקודת הנזיקין, בהתאם לסעיף ההגדרות שלה, כמוסבר לעיל.

 

39. (א) אני ער לכך, שבספרות הובעה העמדה, לפיה כאשר מדובר בתאגיד יש מקום לפסוק פיצויים רק אם הפגיעה בשם הטוב גרמה לפגיעה בנכסיו או בעסקיו של התאגיד (שנהר, בספרו הנ"ל, בעמוד 160). למעשה, עמדה זו דורשת כי יוכח נזק ממון, כתנאי לפיצוי לתאגיד בתביעת לשון הרע. איני מקבל עמדה זו. אין לה בסיס בלשון פקודת הנזיקין. הפקודה אינה מסייגת את זכותו של תאגיד לקבל פיצויים בקיומו של נזק ממון, כי אם בקיומו של נזק, כהגדרת מונח זה. נוכח השיקולים עליהם עמדתי לעיל, אין מקום לפרש את המונח "נזק" שבסעיף 10 לפקודה פירוש מרחיב. הדברים אמורים בוודאי נוכח השוני הברור בין הוראת 10 האמורה, ובין סעיפים אחרים בפקודה, בהם סוייגה הזכות לפיצויים בקיומו של נזק ממון דווקא (ראו בין היתר בסעיפים 29 סיפא; 31 סיפא; 43(2); 48ב; 56; 58(א); 62(א) סיפא). עולה מכך, כי המחוקק הבחין בבירור בין מקרים בהם נדרש נזק ממון דווקא כתנאי לפיצוי, ובין מקרים בהם אין דרישה כזו.

 

(ב) אכן, כאשר מדובר בתאגיד, אין ענייננו בפגיעה בכבוד, אשר נלווה לה מימד רגשי הדומה לפגיעה בכבודו של אדם בשר ודם. עם זאת, בדומה לאדם בשר ודם, עצם הפגיעה בשמו הטוב של תאגיד עשויה להוות נזק, אשר לא אחת אין לו ביטוי ישיר הניתן לכימות ומדידה. נזק זה עשוי להצדיק פסיקת פיצויים כלליים בתביעת לשון הרע, גם לתאגיד (ראו פסק דינו של בית הלורדים האנגלי בפרשת Jameel and others v. Wall Street Journal Europe Sprl [2006] UKHL 44, at sec. 17). באותה פרשה עמד בית המשפט על כך, שבנסיבות בהן הפרסום עלול לפגוע בעסקיו של התאגיד, קיימת הצדקה מלאה לפסוק פיצויים בגין הפגיעה בשמו הטוב. נאמר (מפיו של Lord Bingham), כי

 

 the good name of a company, as that of an individual, is a thing of value. A damaging libel may lower its standing in the eyes of the public and even its own staff, make people less ready to deal with it, less willing or less proud to work for it. If this were not so, corporations would not go to the lengths they do to protect and burnish their corporate images. I find nothing repugnant in the notion that this is a value which the law should protect. Nor do I think it an adequate answer that the corporation can itself seek to answer the defamatory statement by press release or public statement, since protestations of innocence by the impugned party necessarily carry less weight with the public than the prompt issue of proceedings which culminate in a favourable verdict by judge or jury.

 .   I do not on balance consider that the existing rule should be changed, provided always that where a trading corporation has suffered no actual financial loss any damages awarded should be kept strictly within modest bounds.

(sec. 26 – 27; see also Derbyshire County Council v Times Newspapers Ltd [1993] AC 534, 547)

40. במקרה שבפניי לא הוכח, כאמור, נזק מיוחד. עם זאת, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, המדובר בפרסום הנוטה לפגוע בעסקיה של התובעת. הדברים שפורסמו היו חדים וברורים. יש בהם הטלת דופי חד משמעית בתובעת. הפרסום נעשה בפניי קהל גדול של 75 חניכים, המשתתפים בתכנית של הסוכנות היהודית (פיסקה 3 לתצהיר ויצמן). המדובר במועמדים למכינה של האוניברסיטה (ראו דברי ברקון, עמוד 18, שורה 2). מדובר בקהל יעד פוטנציאלי ללימודי התובעת. הפרסום נעשה במסגרת הרצאה שניתנה בשטח האוניברסיטה. הוא נעשה על ידי גורם רשמי של האוניברסיטה, הנחזה להיות בר סמכא בתחום הנדון. כל אלה מלמדים על נטיה לפגוע בעסקיה של התובעת. בהתאם לגישה עליה עמדתי, במקרה מסוג זה בוודאי קיימת הצדקה לפסיקת פיצוי כספי לזכותו של תאגיד.

 

41. לעניין שיעורו של פיצוי זה, נפסק בע"א (י-ם) 5452/04 כהן נ' מילר, כי

 

"להבדיל מנזקי ממון, הניתנים ברגיל לשומה ולתחשיב ברמת דיוק זו או אחרת, הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה. זו משקללת את הנתונים הקבועים הרלוונטיים לסוגיה: יחס החברה לתופעה הקלוקלת, נפיצותה והערכים המתנגשים הדורשים איזון לגביה. בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת כמובן גם לנזקים הקונקרטיים-האישיים, לשיעור הפגיעה הישיר והעקיף בעטיו של הפרסום ולטיבו הפוגעני. כך, למשל, יש להביא בחשבון - מבלי להתיימר למצות את הדברים - גם את הגורמים הבאים: היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, הבלטתו, נפיצותו, מטרתו (לרבות בחינת השאלה האם נעשה מתוך זדון או מחמת רשלנות ואולי אף משגגה), סגנונו, צורתו ועוד"

 

(בפיסקה 7 לפסק הדין).

 

בגדר זה, יש "... להקפיד על הלימה נאותה בין חומרת הפגיעה שבהפרת חוק איסור לשון הרע, לבין גובה הפיצוי הנפסק" (רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, נג  (1) 26, בפיסקה 63).

 

42. (א) עמדתי לעיל על טיב הפרסום ועל מידת תפוצתו. בשיקולים לעניין גובה הפיצויים יש להביא בחשבון גם את העובדה, שתוכן הפרסום נעשה בלא בסיס אובייקטיבי ממשי. חרף זאת, עמדו הנתבעות על אמיתות הפרסום בהליך שבפניי. בכך יש כדי להגביר את הנזק שנגרם (ראו רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, נה(5) 510, 524 (2001)).

 

(ב) עם זאת, לא הוכחה כוונה של הגב' ברקון לפגוע בתובעת. לעניין זה, אני מאמין לגב' ברקון כי האמינה, באופן סובייקטיבי, באמיתות הדברים שפרסמה (ראו סעיף 19(2) לחוק איסור לשון הרע). עובדה זו פועלת לזכותה.

 

43. סופם של דברים, לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול השיקולים האמורים, אני מחייב את הנתבעות לפצות את התובעת בסכום של 25,000 ₪.

 

התוצאה

 

הנתבעות ישלמו לתובעת סך של 25,000 ₪. כמו כן, ישאו בהוצאות משפט בסך של 1,421 ₪ (אגרת בית משפט, בצירוף שכר בטלה והוצאות נסיעה לעדים), ובשכר טירחת עורך דין בסך של 5,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. כל הסכומים ישולמו עד ליום 1.3.08.

 

ניתן היום ט"ו בשבט, תשס"ח (22 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.

 

                                                                                

עודד שחם, שופט

 

 



[1][1]  ברקון מסרה בחקירתה הנגדית כי אמרה בשפה הרוסית כי מעשי התובעת הם "על גבול החוליגניות" (עמוד 15, שורה 28).

[2][2]  ברקון מסרה בחקירתה הנגדית כי השתמשה במילה "סקנדל" בהקשר זה (עמוד 16, שורה 10).


 
 

אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או חוות דעת, או תחליף ליעוץ משפטי אצל עורך דין.
בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך הדין העוסק בתחום.