פסקי דין

בגלריה זו תמצאו תערוכה של פסקי דין והחלטות שיפוטיות שניתנו לטובת משרדנו ואשר מהוות מבחינתנו ציוני דרך חשובים וסיום מוצלח למאבק משפטי איתן..

 
 

מכללת ורצברגר נ' רחל רומנו - הפרת זכויות יוצרים

 

 

בתי המשפט

א 047302/06

בית משפט השלום תלֿֿאביב-יפו

 

24/06/2008

 תאריך:

כבוד השופטת שושנה אלמגור, סגניתֿֿנשיא

לפני:

 

 

 

 

 

 

 

 

מכללת ורצברגר – בית החוגים והאמנויות בע"מ

בעניין:

התובעת/הנתבעתֿֿשכנגד

עוה"ד עמיר פרידמן

ע"י ב"כ

 

 

נ  ג  ד

 

 

רומנו רחל

 

הנתבעת/התובעתֿֿשכנגד

עוה"ד גבריאל קרמר

ע"י ב"כ

 

 

פסקֿֿדין

 

תביעה שעניינה הפרת זכויות יוצרים.

 

ה ע ו ב ד ו ת

 

1.         התובעת היא מכללה לאמנות ולמקצועות היצירה אשר מקיימת קורסים והשתלמויות מדי שנה בכל תחומי האמנות, לרבות מסלולי הכשרה המקנים תעודות הדרכה לחינוך הבלתי-פורמלי, וכן מסלול התמחות לתלמידי שנה ב (להלן: ,,התובעת" או ,,המכללה").

 

2.         הנתבעת, הגב' רחל רומנו (להלן: ,,הנתבעת") היא בוגרת מסלול הדרכה של המכללה. נוסף על מסלול זה, השתלמה הנתבעת בקורסים נוספים במסגרת מסלול ההתמחות של התובעת. לנתבעת תעודת הדרכה מאת התובעת.

 

3.         בחודש אפריל 2004 החלה הנתבעת ללמוד במכללה קורסים שונים. בין השאר, השתתפה במהלך לימודיה בהפנינג 'מנורת זריחת השמש' שקיימה המכללה ובקורס 'פסיפס זכוכית', ואף נחשפה לעבודה בשם 'אהיל מרוקאי'.

 

4.         את כתב התביעה הגישה המכללה בעילה של הפרת זכויות יוצרים וסודות מסחריים הטמונים בשיטות הוראה, במערכי שיעור ובעבודות המוגנות – לטענתה – מכוח דיני זכויות היוצרים כיצירות ייחודיות. כוונתה ליצירות המכונות 'מנורת זריחת השמש', 'מראה מפסיפס זכוכית' ו'אהיל מרוקאי'. כמו-כן הוגשה התביעה אף בעילה של ,,עשיית עושר ולא במשפט" ובגין ,,עגמת הנפש" שנגרמה למכללה. הנתבעת הגישה תביעהֿֿשכנגד לפסקֿֿדין הצהרתי כנגד חלקים בתקנון התובעת האוסרים על תלמידיה לשווק ולפרסם מקום מתחרה והמחייבים אותם לסודיות בכל הקשור לשיטות העבודה והלימוד במכללה.

 

שני תצהירי עדות ראשית הוגשו מטעם התובעת: האחד של מר מוטי ורצברגר והשני של בנו, מר אופיר ורצברגר. תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת הגישה הנתבעת, הגב' רחל רומנו. הצדדים הסכימו כי פסקֿֿהדין יינתן על בסיס החומר שבתיק מבלי הצורך לחקור את המצהירים.

 

ט ע נ ו ת  ה צ ד ד י ם

 

טענות התובעת

 

המכללה טוענת כי הנתבעת פתחה גלריה לאומנות בשם 'צ'לה ארט', שם היא מקיימת – שלא כדין – השתלמויות שונות עלֿֿפי שיטת העבודה ומערכי השיעור אשר למדה במהלך תקופת הכשרתה בשורות התובעת.

 

הנתבעת פרסמה בעיתון 'הוביתון' (להלן: ,,העיתון") הוראות הכנה של היצירה 'מנורת זריחת השמש', שהעתיקה מדף הוראות ההכנה שחולק לה במהלך לימודיה אצל התובעת. במסגרת הפרסום בעיתון הוצג צילום היצירה המפרה ללא כל אזכור של שם התובעת. יתרֿֿעלֿֿכן, הנתבעת העמידה למכירה את היצירה המפרה באתר האינטרנט שהקימה ואף הציגה עצמה כיוצרתה.

 

אשר ל'מראה מפסיפס' – המכללה אמנם אינה טוענת כי היא פרי יצירתה, אולם טוענת כי את הטכניקה הייחודית הנלמדת במכללה עיצב ופיתח מנהלה, מר מוטי ורצברגר, וכי זו מוגנת בדיני זכויות היוצרים. נטען שהנתבעת העתיקה את רשימת החומרים שנמסרה לה מבלי לשנות דבר ממערך השיעור הנלמד ומבלי לשנות צורה, גדלים או כמויות של החומרים והמוצרים. כמו-כן, הנתבעת לקחה את דף העבודה הספציפי של המכללה ופרסמה אותו כקובץ פתוח להורדה באתר האינטרנט שפתחה, שבו אף הציעה למכירה את מראת הפסיפס דוגמת זו שמתוצרת התובעת.

 

הנתבעת מוכרת ומציגה למכירה באתר האינטרנט שלה גם את היצירה 'אהיל מרוקאי', שהיא העתקהּ של יצירת התובעת, שהזכויות בה נתונות בלעדית לתובעת.

 

הנתבעת הפרה את זכויות התובעת בהעתקת יצירות התובעת, בהעתקת דפי ההכנה שניתנו לה ממנה, בפרסום היצירות תחת שמה וכן בהפרת ההתחייבות לשמירת סודיות ופרסום מערכי השיעור של התובעת ברבים. כן נטען שהנתבעת נהגה בחוסר תָםֿֿלב והתעשרה על חשבון התובעת, פגעה במוניטין שלה, הפרה את זכויותיה המוסריות והכלכליות ביצירותיה, פרסמה ברבים סודות מסחריים השייכים לה והפרה התחייבויות מפורשות מכוח תקנון המכללה.

 

טענות הנתבעת

 

ביצירות נשוא תביעה זו, המכונות 'מנורת זריחת השמש', 'האהיל המרוקאי' ו'המראה מפסיפס', אין לתובעת זכות יוצרים, הואיל והן עבודות המצויות ברשות הכלל ושאף צדדים שלישיים עושים בהן שימוש. ליצירות אלה אין משמעות אמנותית והן אינן נכנסות לגדרה של הגדרת ,,יצירת אמנות", כמשמעותה בחוק.

 

כמו-כן נטען כי כבוגרת המכללה, רשאית הנתבעת להדריך וללמד, בין היתר, שימוש בטכניקות אשר למדה במכללה. עוד הוסיפה הנתבעת, כי הטכניקות והידע שלמדה במכללה אינן בבחינת קניין או נכס של התובעת ואינם בבחינת סוד מסחרי, באשר הם מצויים בנחלת הכלל.

 

אשר ליצירה 'מנורת זריחת השמש' נטען כי ניתנה הרשאה מאת מר מוטי ורצברגר לבוגרי המכללה לייצר יצירה זו, הגם שעד היום לא מכרה התובעת ולו מנורה אחת. הנתבעת מכחישה כי העתיקה את דפי ההוראות להכנת המנורה שנמסרו לתלמידי המכללה. כמו-כן, למכללה אין כל זכות בטכניקות, בכמויות החומרים, בגודל, במספר ובצורת החלקים, במספר היחידות, בשלבי ההכנה או בדף ההכנה.

 

ד י ו ן

 

א)        יצירות אמנות – האומנם?

 

כאמור, התובעת טוענת להפרת זכויות היוצרים מצד הנתבעת ביצירות שתפורטנה להלן:

 

1.          'מנורת זריחת השמש'

2.          'אהיל מרוקאי'

3.          'מראה מפסיפס'

 

הנתבעת מצדה טוענת כי היצירות דנן אינן מוגנות בדיני זכויות היוצרים, ולכן דין התביעה – להידחות. חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: ,,החוק"), מגדיר בסעיף 35(1) ,,יצירה אמנותית" מהי, וקובע לאמור:

 

,,'יצירה אמנותית' כוללת יצירות ציור, שרטוט, פיסול ומלאכת אמנות ומעשיֿֿ אמן אדריכליים ופיתוחים וצילומים..."

 

הפסיקה פיתחה כמה מבחנים לבחינת מושג ה,,אמנותיות". בע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A., פ"ד מח(4) 133 (1994), נקבע מפי הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר מספר מבחני-עזר:

 

1.         מבחן הבחירה: האם עמדו לנגד עיני היוצר מספר אפשרויות שבהן היה יכול לבחור לעצב את המוצר.

2.         מבחן כוונת היוצר: האם היוצר בעיצוב צורת המוצר הביא בחשבון גם שיקולים שאינם מוכתבים מהשיקול הפונקציונלי או התועלתני, קרי: שיקולים יצירתיים.

3.         מבחן קבלת הדבר בציבור.

4.         מבחן נכונות הציבור לשלם כסף.

5.         מבחן הרמה האסתטית המינימלית.

6.         מבחן האמנות לשמה.

 

נוסף למבחנים אלה נקבע בהלכה הפסוקה כי יצירה צריכה להיות פרי מאמץ, כישרון והשקעה או מיומנות של יוצרה שיקנו לה אופי שונה משל מרכיביה. אפילו השתמש המחבר בנושא קיים, ובלבד שהשקיע ביצירה די מאמץ וכישרון עצמאיים משלו שמקורם בו – תהיה יצירתו ראויה להגנה.

 

להוכחת הפרת זכות יוצרים תנאי סף, והוא: האם עומדת לתובעת דרישת המקוריות. מקוריות תיוחס ליצירה שנוצרה באופן עצמאי, ואין חשיבות אם יש בה חדשנות, אם לאו. בע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 346 (1985), נקבע:

 

"אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה."

 

יוער כי המחלוקת שלפניי מתמקדת בשתי יצירות בלבד, 'מנורת זריחת השמש' ו'אהיל מרוקאי', שכן בעניין השלישית, 'מראה מפסיפס', לא נטענה בתצהיר עדותו הראשית של מר אופיר ורצברגר מטעם התובעת הטענה להעתקת היצירה גופה, אלא כי הנתבעת העתיקה את מערך השיעור ואת דפי ההכנה בלבד.

 

,,כלל מושרש בדיני זכויות יוצרים קבע, שאין זכות יוצרים בחפצים שימושייםֿֿ פונקציונליים, גם לא בצורתם. אולם, בחפצים ובמוצרים רבים משתלבים, ליד האלמנטים הפונקציונאליים, גם אלמנטים אמנותיים, ובעיקר צורה אמנותית."

 

(טוני גרינמן זכויות יוצרים – מעידן הדפוס אל העידן הדיגיטלי 85 [2003])

 

במקרה דנן מדובר במוצרים פונקציונליים המשמשים כמנורה וכאהיל, אולם יש לבחון האם ביצירות אלה משתלבים אלמנטים אמנותיים. הבחינה נעשית עלֿֿסמך המבחנים שהובאו לעיל. וכאשר מעמידים את היצירות באותם מבחנים, מגיעים למסקנה כי הן אמנם נכנסות בגדר הגדרת ,,יצירה אמנותית" שבסעיף 35(1) לחוק. בנספח א לתצהיר העדות הראשית של התובעת ניתן לראות כי ב'מנורת זריחת השמש' עמדו לנגד עיני היוצר אפשרויות אחרות לבטא את היצירה כמוצר פונקציונלי, והואיל ובחר היוצר לעצב את המנורה באופן שבחר, עומדת זו במבחן הבחירה. כך גם היא עומדת במבחן הרמה האסתטית, ומתקיימים בה אלמנטים אמנותיים. אף ב'אהיל מרוקאי' ניתן להבחין בבחירת היוצר. היוצר בחר לעצב מוצר פשוט כמנורת שולחן בעיצוב ייחודי ויצירתי, ויצר אהיל אשר עוצב בצורת פירמידה מתעקלת המשבצת בתוך מסגרת עופרת אבני חן. גם במקרה זה עומדת היצירה במבחן האסתטיקה והאמנותיות שבעיצוב המוצר: המוצרים עוצבו ברמה אסתטית גבוהה, ונראה כי הושקעו מאמץ, מיומנות, חשיבה וכישרון של היוצר בעיצוב המוצרים כפי שעוצבו. אם כן, הגם שהמנורה והאהיל הם מוצרים שימושיים לכאורה, ניתן לומר כי עלֿֿפי המבחנים שהעמידה הפסיקה, יש בהם פן אמנותי ויצירתי.

 

לאור מסקנתי זו, הנני קובעת כי היצירות 'מנורת זריחת השמש' ו'אהיל מרוקאי' הן יצירות אמנותיות כמשמעות המונח בחוק. כעת יש לבחון את שאלת הבעלות על היצירה.

 

ב)        מיהו בעל היצירה?

 

על הטוען להפרת זכות יוצרים רובץ הנטל להוכיח הבעלות על הזכות האמורה (ראו: ת"א (שלום ת"א) 68119/96 אמינון בע"מ נ' כהן צדק, פ"מ התשנ"ח(4) 49 [1998]).

 

בסעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית הצהיר מוטי ורצברגר כי הוא זה שפיתח וייצר את היצירות נשוא התביעה. בסעיף 21 הצהיר כי בחודש אפריל 2001 סיים לפתחן וקיים הפנינג ייחודי בשם 'מנורת זריחת השמש' שנועד להשיק את היצירה הנושאת שם זה. בנספח י לתצהירו ניתן לראות בבירור את שם המכללה מתנוסס עלֿֿגבי תצלום היצירה. לעומתו הצהירה הנתבעת בתצהירה כי התובעת אינה היוצרת של המנורה, והסתמכה על כך שמלבד התובעת אחרים עושים בה שימוש. ואולם, מעיון בתצהירי הנתבעת ובצרופותיו עולה כי הנתבעת כלל לא צירפה ראיה לכך שמאן דהוא אחר יצר את המנורה לפני התובעת, דהיינו לפני שנת 2001. הנספחים אשר צירפה הנתבעת מאוחרים לפיתוח 'מנורת זריחת השמש' ו'אהיל מרוקאי'. יוצא אפוא כי האמור בתצהירו של מוטי ורצברגר לא נסתר, ועלֿֿכן הוכיחה התובעת כי היא בעלת היצירה 'מנורת זריחת השמש'.

 

אשר ל'אהיל מרוקאי' – בסעיף 20 לתצהיר עדותו הראשית הצהיר מוטי ורצברגר כי בחודש דצמבר 2000 סיים את פיתוח היצירה וארגן הפנינג ייחודי ששמו כשם היצירה. בסעיף 32 לתצהירה הכחישה הנתבעת את הטענה שהתובעת היא היוצרת המקורית של האהיל. את טענתה זו סמכה על תצלומים (נספח ה1) שבהם נראים אהילים דומים מתוצרת אחרים. ברם שוב, אלה נוצרו לאחר שנת 2000. לפיכך, גם כאן לא נסתר האמור בתצהירו של מוטי ורצברגר, שלפיו היה הוא הראשון שפיתח את מנורת השולחן בדמות 'אהיל מרוקאי'.

 

זאת ועוד: בסעיף 4 לתצהירו עושה מוטי ורצברגר שימוש במילים ,,השייכות לתובעת ביצירות הקיימות". מכאן שהעביר את זכות היוצרים שלו על יצירות אלה למכללה, ולכן טענת הנתבעת כי למכללה אין עילת תביעה שכן אינה בעלת היצירות בפועל – אינה ראויה להתקבל.

 

ג)         האם הועתקו היצירות?

 

כעת, לאחר שהתובעת הוכיחה את בעלותה על 'מנורת זריחת השמש' ו'אהיל מרוקאי', יש לבחון האם העתיקה ממנה הנתבעת את היצירות, דהיינו האם הפרה את זכות היוצרים.

 

סעיף 2(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, קובע הפרת זכות יוצרים מהי:

 

,,רואים זכותֿֿיוצרים ביצירה כאילו הופרה ע"י אדם אם שלא בהסכמת בעל זכותֿֿהיוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכותֿֿהיוצרים..."

 

יש שהיצירה מועתקת בדרך שהיא בבחינת ,,מעשה קוף", ויש שמועתקת העתקה עמומה, היינו קיים שוני, אך המוצר המפר מכיל בתוכו גם אלמנטים מוגנים. כתנאי בסיסי להוכחת העתקה, על התובע הטוען לכך להוכיח כי יצירתו נוצרה לפני יצירתו של הנתבע, ואת זאת כבר הוכיחה התובעת, כפי שהובא לעיל, והנתבעת לא סתרה עובדה זו. נוסף על כך יש להוכיח שני תנאים נוספים:

 

1.         הייתה לנתבע גישה או הזדמנות לגישה ליצירתו של התובע.

2.         קיים דמיון מהותי בין יצירת הנתבע לבין יצירתו הקודמת של התובע.

 

א)         גישה – אין חולק על כך שלנתבעת הייתה גישה או הזדמנות לגישה ליצירותיה של התובעת. הנתבעת למדה במכללה וכך צברה ידע ולמדה את טכניקות היצירה, כך שאפשרות להעתיק הייתה לה, ואף אם לא השתתפה בשיעור זה או אחר, הרי נחשפה ליצירה.

 

ב)         דמיון מהותי – בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970), נקבע כי כזה מתקיים

 

,,...כאשר הדמיון בין שתי יצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח, שדמיון זה הוא פרי של מקרה או של סיבה אחרת, מלבד העתקה."

 

באותו פסקֿֿדין אף נקבע:

 

,,השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה, ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא עלֿֿסמך השוואה מכנית של מספר מִלים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

 

מהתבוננות ביצירות שבמחלוקת והשוואה ביניהן מתקבל הרושם שחזותן הכללית היא אותה חזות וכי הן דומות מאוד.

 

אשר ליצירה 'מנורת זריחת השמש' – מעיון והשוואה בין היצירות נראה כי עלֿֿפי מבחן העין, יצירת התובעת ויצירת הנתבעת דומות עד מאוד, פרט לצלחת, אשר ביצירת התובעת היא צלחת פיוזינג וביצירת הנתבעת היא צלחת פשוטה. התרשמות ראשונית ואף עיון מעמיק יוצרים את הרושם שיצירת הנתבעת מטעה את הציבור לחשוב כי שתי המנורות הן אותה מנורה. אשרֿֿעלֿֿכן הנני קובעת כי מנורתה של הנתבעת הועתקה כ,,מעשה קוף" מיצירת התובעת.

 

אשר ליצירה 'אהיל מרוקאי' – אמנם אבני החן ביצירתה של הנתבעת שונות בצבען ואמנם הפירמידה מתעקלת בכיוון שונה מכיוונה של זו שביצירת התובעת, אולם הדמיון בין שתי היצירות ובין הרעיון היצירתי שבבסיסן רב במידה כזו שיש בה כדי להטעות את הציבור לחשוב כי שתי היצירות נוצרו בידי אותו יוצר. כל שנדרש מיוצר הוא ליצור יצירה מפרי רוחו ולא להעתיקה מאחר. הדרישה היא לכישרון או לביצוע מקורי של אותם רעיונות, שכן אפשרויות הביטוי רבות כיד הדמיון של היוצר. במקרה דנן, הרושם המתקבל מהתבוננות ביצירת התובעת הוא שמדובר במוצר ייחודי ומקורי שהושקעו בו כישרון, עמל ומיומנות של היוצר. ואילו יצירת הנתבעת אינה נבדלת ממנו בשוני רב אשר יהיה בו כדי להצביע על ביטוי שונה או להפוך את היצירה לשונה מזו המקורית. להפך: נקודות הדמיון כה רבות, הן בעיצוב המוצר הן בצורתו, עד כדי כך שיש לומר כי יצירת הנתבעת מכילה אלמנטים מוגנים ויצירתה היא בבחינת הפרה של החוק. אי לכך אני מוצאת כי אף היצירה 'אהיל מרוקאי' הועתקה.

 

ד)        הפרת זכות היוצרים במערכי השיעור ובדפי ההכנה

 

א)         אשר ל'מנורת זריחת השמש' – בתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת הועלתה הטענה כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים במערך השיעור שבו נלמדה הכנת היצירה ובדפי ההכנה באופן הבא במסגרת הפרסום בעיתון 'הוביתון':

 

1.          העתקת דף הכנה ומערך השיעור. הכתבה כללה העתקה של הטכניקות, של כמויות החומרים, של גודל החלקים, מספרם וצורתם, של מספר היחידות ושל שלבי ההכנה – כפי שפורטו בדף ההכנה שנמסר לנתבעת מהתובעת.

 

2.            הכתבה כללה צילום של המנורה ואת אופן ביצועה.

 

3.          הכתבה פורסמה תחת שם הנתבעת ללא אזכור התובעת כבעלת זכויות היוצרים על המנורה.

 

מנגד, הנתבעת טוענת כי לא היא שיזמה את הפרסום בעיתון 'הוביתון'. העיתון הוא שפנה אליה ויזם את הכתבה ואת פרסומה, ובכלל, הפרסום אינו מקדם את עסקיה, שלטענתה אין לה. נוסף על כך מכחישה הנתבעת את הטענה כי הכתבה היא העתקה מפורשת של דף ההכנה.

 

כלל הוא בדיני זכויות יוצרים כי רעיונות ועובדות שביצירה אינם מוגנים בזכות יוצרים, וכי מה שחוסה בצלה של ההגנה הוא הביטוי בלבד. הדמיון בין הרעיונות והעובדות אינו מצביע בהכרח על העתקת הביטוי:

 

            "הגנת זכות יוצרים ניתנת על ביטוי שהוא תוצר של השקעה ויצירתיות המעשיר את הציבור. מידע הכולל עובדות ונתונים כשלעצמו אינו ראוי להגנת זכות יוצרים אפילו אם יוכיח התובע שהשקיע מאמץ באיסוף המידע, שכן אין במידע כל יצירתיות המעשירה את הציבור ולציבור אין אינטרס להגביל את השימוש במידע שכזה."

 

(בש"א [מחוזי ת"א] 13191/03 (ת"א 1778/03) חיים אחרים תקשורת ושיווק בע"מ נ' קריבושאי 2 [נבו, 25/09/03]; ההדגשה שלי)

 

אם כן, דף ההכנה כולל מלל של עובדות ונתונים, וכפי שכבר נפסק לעיל, מידע הכולל עובדות ונתונים אינו ברֿֿהגנה. יתרה מזאת, עיון והשוואה בין דף ההכנה לכתבה מעלה כי אין מדובר כלל בהעתקה מלאה של דף ההכנה ושל מערך השיעור של התובעת, שכן דף ההכנה אשר נמסר לנתבעת הוא דף סכמטי, מתומצת מאוד, הכולל מידע בדבר החומרים וכמותם ותרשימים מצוירים, לעומת הכתבה, אשר כללה את רשימת החומרים והכמויות ועליהם הוסיפה פירוט נרחב ומדויק של שיטת העבודה וצילומים וציורים המראים כיצד יש ליצור את המוצר – פירוט הנעדר ממערך השיעור של התובעת. בפירוט זה יש משום שינוי בטקסט האינפורמטיבי של התובעת, ומכאן שמדובר ביצירה חדשה ולא בהעתקה (ראו: ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(3) 817 [2000], וכן גרינמן, לעיל עמ' 5, בעמ' 129).

 

יחד עם זאת, עצם הצגת צילום היצירה 'מנורת זריחת השמש' בעיתון תחת שמה של הנתבעת כיוצרת היצירה, יש בה כדי להפר את הזכות המוסרית של היוצר, דהיינו זכות ההורות. סעיף 4א(1) לפקודת זכות יוצרים קובע:

 

,,מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים."

 

זכויות יוצרים הן חלק ממערך החוקים שנועדו להגן על קניינו הרוחני של האדם. זכותה המוסרית של התובעת משמעותה היא, בין היתר, שתחת פרסום תמונת יצירתה יופיע שמה. זכות זו היא זכות פוזיטיבית והיא מעוגנת בסעיף 4 לפקודה (לעניין זה ראו: שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך ב 851 [2000]). מאחר שכבר נקבע לעיל כי בעלת היצירה דנן היא המכללה וכי הנתבעת העתיקה את היצירה, אזַי יש בפרסום בעיתון גם הפרה של זכות ההורות, משהוצגה היצירה תחת שם הנתבעת. בהקשר זה אוסיף כי אינני מקבלת את טענת התובעת על כי אין לה יד בפרסום הכתבה. הפרסום נעשה בסיועה המלא של הנתבעת, ויותר מכך – מנספח יד לתצהיר מטעם התובעת עולה כי היא נמנית עם כותבי העיתון 'הוביתון'. הואיל וכך יש לקבוע כי בפרסום אופן ההכנה של 'מנורת זריחת השמש' הפרה הנתבעת את זכותה המוסרית של התובעת ביצירה.

 

ב)         אשר ליצירה 'מראה מפסיפס' – התובעת טוענת כי הנתבעת ביצעה העתקה מלאה של דף ההכנה שיצרה אל תוך אתר האינטרנט שלה ופירטה בו את מערך השיעור הראשון. אל מול זאת, הנתבעת טוענת כי אין כל יסוד לטענה וכי כל שעשתה היה פרסום רשימת החומרים שנמסרה לה במכללה. השוואה בין שני המסמכים מביאה למסקנה שאין מדובר בהעתקה. בדף ההכנה של התובעת כלולה רק רשימת החומרים הדרושים לצורך ביצוע היצירה, בעוד שבדף ההכנה של הנתבעת הוסיפה זו לרשימה חומרים נוספים ופירטה את אופן ההכנה של היצירה. לפיכך יש לראות את דף ההכנה של הנתבעת כמקשה אחת, ואין כל משמעות לזהות בין צמד שורות כזה או אחר. משכך, בפרסום שפרסמה הנתבעת באתר האינטרנט אין משום הפרה של זכות היוצרים.

 

אשר ליצירה 'אהיל מרוקאי' לא נטענה טענה להעתקת מערכי שיעור או דפי הכנה.

 

ה)         עילת עשיית עושר ולא במשפט

 

התובעת העלתה אף את טענת ההתעשרות שלא כדין של הנתבעת על חשבונה, בכך שהעתיקה היצירות וזכתה ברווח כתוצאה ממכירתן. סעיף 1(א)לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: ,,חוק עשיית עושר"), קובע כדלקמן:

 

,,מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכִיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה."

 

שלושה הם יסודותיה של עילת ,,עשיית עושר ולא במשפט":

 

1.         קבלת נכס, שירות או טובת הנאה, היינו התעשרות.

2.         ההתעשרות באה לזוכה מן המזכה.

3.         ההתעשרות באה לזוכה שלא עלֿֿפי זכות שבדין.

 

על מנת להוכיח קיומה של התעשרות שלא כדין בדיני קניין רוחני, יש להוכיח יסוד נוסף, והוא התנהגות פסולה הנגועה בחוסר תָםֿֿלב או תחרות בלתי-הוגנת מצד הנתבעת (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יִבוא יִצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289). לאורה של הלכתא.ש.י.ר., כל מקרה נבחן עלֿֿפי נסיבותיו. הנשיא (כתוארו אז) א' ברק מציג שיקולים שונים המצביעים על תחרות בלתי-הוגנת או על הפרת הלכות מסחר. ככל שהיצירה חדשנית, חשובה ובעלת תרומה מהותית יותר, כך תהא גדולה יותר הנטייה לראות בחיקוייה תחרות בלתי-הוגנת. יש להביא שיקולים נוספים בחשבון, והם, בין היתר, המאמץ שהושקע בפיתוח המוצר, אינטנסיביות ההעתקה, מצבו הנפשי של המתחרה, האם היה מודע להעתקה, אם לאו, והאם קיימות חלופות סבירות ליצור מוצר דומה פונקציונלית.

 

במקרה שלפניי יש להוכיח כי הדמיון בין היצירות אמנם נבע מתחרות בלתי-הוגנת. אני סבורה כי אין מדובר ביצירה חדשנית או חשובה, אלא בעיצוב מוצר סטנדרטי בדרך דקורטיבית כזו או אחרת, שאין בו משום תרומה מהותית או משמעותית בתחום כלשהו, ולפיכך לא ניתן לומר שהתנהגות הנתבעת היא התנהגות פסולה שיש עמה חוסר תָםֿֿלב. לכך יש לצרף את העובדה שלא מכרה את היצירות אף לא פעם אחת. הנתבעת הצהירה על כך בתצהיר עדותה הראשית, אשר לא נסתר, כמובן. עלֿֿכן נדחית התביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.

 

ו)          גזל סוד מסחרי

 

התובעת אף העלתה בתצהירה ובסיכומיה טענה בדבר גזל סוד מסחרי אשר גזלה הנתבעת – לגישתה – עת הפרה את חובתה לשמור על סודיות שיטות ההוראה הנלמדות במכללה. לטענתה, תקנון המכללה (נספח ח לתצהיר אופיר ורצברגר) קובע סעיף סודיות, אשר מצוין בו כי ,,כל תלמיד מתחייב לשמור בסודיות על כל מידע שנמסר על ידי המכללה וכל הזכויות בו שמורות למכללת ורצברגר..." (סעיף ח.ו). לעומתה נטען מצד הנתבעת כי אין כל יסוד לטענת התובעת כי היא בעלת סודות מסחריים, שהרי התובעת עצמה מודה בכך שהיא מכשירה את בוגריה לעשות שימוש בידע שצברו במהלך לימודיהם. עולה אפוא השאלה האומנם מדובר במידע ששימוש בו הוא בבחינת גזל סוד מסחרי.

 

סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: ,,חוק עוולות מסחריות"), מגדיר מהו סוד מסחרי:

 

,,מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו..."

 

אין לקבל את טענת התובעת כי מדובר בגזל סוד מסחרי, שכן מהגדרת הסעיף עולה כי התובעת אינה עומדת בתנאי ההגדרה. אופן הכנת היצירות אינו בבחינת ,,מידע עסקי שאינו נחלת הרבים". מדובר בטכניקות הנלמדות במכללה, וכבר מצינו לעיל כי דפי ההכנה הם דפים אשר הופצו בין תלמידי המכללה ונועדו להכשיר אותם לעבוד עלֿֿפי שיטות העבודה שרכשו במהלך לימודיהם. יש להניח שהמכללה הפיצה את שיטות הלימוד בקרב מספר בלתי-מבוטל של תלמידים, ואם כך, מידע זה גם אינו ,,מידע עסקי שאינו ניתן לגילוי בנקל עלֿֿידי אחרים". מטבע הדברים, ומעצם היות המכללה בית ספר המקנה שיטות עבודה לצורך ביצוע עבודות יד, כגון פסיפס, אין לומר על שיטת אלה כי הן נכנסות בגדרו של סוד מסחרי, כמשמעות המונח בחוק עוולות מסחריות.

 

בשל כך נדחית עילת גזל סוד מסחרי, ולאור תוצאה זו אין עוד צורך לדון בהקשר זה בטענת הנתבעת עלֿֿאודות תניות לא-חוקיות בתקנון התובעת.

 

ז)          הפיצוי

 

משהוכח כי הנתבעת אכן הפרה את זכות היוצרים של התובעת בשתי יצירות, יש להידרש לשאלת גובה הפיצוי.

 

סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים קובע כדלקמן:

 

,,לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים; שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו לשנות את השיעורים האמורים."

 

במקרה דנן מדובר בשתי יצירות: 'מנורת זריחת השמש' ו'אהיל מרוקאי'. כפי שכבר נקבע לעיל, התובעת הוכיחה קיומה של ההפרה, היינו העתקת שתי היצירות, אך לא הוכחה מכירתן. אשרֿֿעלֿֿכן הנני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים על היצירה 'מנורת זריחת השמש'. כמו-כן, עליה לשלם סך של 10,000 ₪ בגין ההפרה ביצירה 'אהיל מרוקאי'. נוסף על כך, בעבור הפרת הזכות המוסרית, כאמור בסעיף 4א(1) לפקודת זכות יוצרים, אני רואה לנכון לפצות את התובעת בסך של 2,000 ₪ בגין פרסום היצירה 'מנורת זריחת השמש'.

 

לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך 22,000 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל ובצירוף הוצאות ושכרֿֿטרחת עורךֿֿדין בסך השווה לֿֿ20% מהסכום הפסוק, בתוספת מסֿֿערךֿֿמוסף.

 

 

ה ת ב י ע ה ֿ ש כ נ ג ד

 

תביעה זו היא תביעה לסעד הצהרתי שהגישה הנתבעת (להלן: ,,התובעתֿֿשכנגד") כנגד התובעת (להלן: ,,הנתבעתֿֿשכנגד") להצהיר כי החלק בתקנון המכללה האוסר על שיווק או פרסום מקום מתחרה לשם עשיית רווח וגניבת לקוחות והחלק שעניינו שמירה על סודיות, הם חסרי תוקף. בתביעתה טוענת התובעתֿֿשכנגד כי יש לבטל תניות שלטענתה הן בלתי-חוקיות ומקפחות. היא מוסיפה וטוענת כי סעיף ד לפרק ח לתקנון הוא תנאי לא-חוקי המגביל את חופש התחרות וחופש העיסוק שלה, שכן הוא אוסר על שיווק, פרסום לשם עשיית רווח וגניבת לקוחות. לטענתה, סעיף ו לאותו פרק, שעניינו שמירה על סודיות, הוא גורף ביותר, והוא מגביל אותה ברצונה לעשות שימוש בידע שרכשה אצל הנתבעתֿֿשכנגד לצורכי הדרכה.

 

אל מול טענות אלה, טוענת הנתבעתֿֿשכנגד כי היא מעניקה לתלמידיה כלים על מנת לפתח את כישוריהם, אך אינה מאפשרת להם להעתיק או לפרסם את מערכי השיעור, את דפי ההכנה ואת היצירות הנלמדות במכללה. הגבלה זו נכתבה בתקנון על מנת להגן על האינטרסים הלגיטימיים של הנתבעתֿֿשכנגד, לרבות האינטרס שלא יועתקו מערכי השיעור ויצירות האמנות שיצרה. סעיף ד לפרק ח מתייחס לשהות בין כותלי המכללה ולא מחוצה לה, והוא לא נועד להגביל את חופש העיסוק של הסטודנטים, כי אם לקיים תחרות הוגנת ולעמוד בכללי מסחר תקין בתוך כותלי המכללה. לסיום נטען כי התניות המצויות בתקנון המכללה אינן בגדר תניות מקפחות בחוזה אחיד, אלא תניות חוקיות.

 

אין ספק כי התובעתֿֿשכנגד כפופה להוראות תקנון המכללה – אף אם נכונה טענתה שלא קיבלה אותו לידיה. ואפילו כך היה, היא חתמה על טופס ההרשמה לשנת הלימודים (נספח ה לתצהיר אופיר ורצברגר), שם נכתב כי "ההרשמה בכפוף לתקנון המכללה!", ואף חתמה עלֿֿגבי חשבוניות המס ודפי ריכוז החשבון, שגם בהם נכתב: "הרשמה זו הינה בכפוף לתקנון 'מכללת ורצברגר'" וכן ,,(ניתן לעיין בתקנון במשרדי המכללה)". מכאן שהייתה מודעת לעובדה כי קיים תקנון למכללה. משכך, תקנון זה חל עליה אף אם לא קראה אותו, שכן בכל מוסד לימודי המכבד עצמו שוררת נורמה שלפיה כל התלמידים כפופים לתקנון המוסד אף אם לא ראו אותו במו עיניהם, ועצם המודעות לקיומו מספיקה לצורך העניין.

 

התניות המצויות בתקנון הן תניות חוקיות, שכן הרציונל העומד בבסיסן הוא אותו רציונל העומד בבסיס הוראות חוק זכות יוצרים ובבסיס הוראות חוק עוולות מסחריות, והוא מורה להגן על סוד מסחרי ועל זכות המכללה כבעלת יצירות, מערכי השיעור ודפי ההכנה. ההוראה לשמור על סודיות והאיסור להעתיק, לשכפל, להעביר סקיצות וגו' אינם יותר מאשר חזרה על חוק זכות יוצרים, שמטרתה לשמור על זכויותיה של הנתבעתֿֿשכנגד. כך, למשל, נכתב בתקנון בפירוש כי ,,...על הסטודנט לסגל לעצמו את עקרונות הלימוד, הטכניקות ודרכי ההוראה ולשנות בהם את הפרטים הרלוונטים כך שלא יפר את כללי הסודיות...". נמצאנו למדים כי כוונת המכללה הייתה ליתן לסטודנטים את האפשרות לעשות כן על מנת למנוע ,,העתקת קוף" והפרה של כללי הסודיות ושל זכויותיה ביצירות, כפי שהן מוגנות עלֿֿפי חוק.

 

לבסוף, בכל הנוגע ליתר עילות התביעהֿֿשכנגד, אציין כי עמידה על קיומם של תנאי וכללי מסחר תקין אינה בבחינת פגיעה בחופש העיסוק, ולפיכך אני קובעת כי אין כל הגבלה של חופש זה בסעיפי התקנון. שנית, מאחר שבית המשפט כבר קבע לעיל כי לא הייתה כלל העתקה של דפי ההכנה, אין צורך בתביעה הנגדית אף מטעם זה.

 

אשרֿֿעלֿֿכן, ולאור האמור לעיל, התביעהֿֿשכנגד נדחית. התובעתֿֿשכנגד תשלם לנתבעתֿֿשכנגד הוצאות משפט ושכרֿֿטרחת עורךֿֿדין בסך 2,000 ₪, בתוספת מסֿֿערךֿֿמוסף, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

 

ניתן בלשכתי היום, כ"א בסיוון, תשס"ח (24 ביוני 2008).

 

המזכירות תשגר העתק פסקֿֿהדין לבאי-כוח הצדדים.

                                                                               

שושנה אלמגור, שופטת

סגניתֿֿנשיא

 

 

 
 

אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או חוות דעת, או תחליף ליעוץ משפטי אצל עורך דין.
בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך הדין העוסק בתחום.