תחומי התמחות

קניין רוחני

 

הגנה על רפרודוקציות

בלב פאריז שוכן מוזיאון הלובר המפורסם, אשר מאכלס בתוכו חלק משמעותי מהיצירות היפות והחשובות ביותר בעולם. מוזיאון הלובר היה מאז ומתמיד חלק ממושא ההערצה של אמנים מכל העולם שניסו בדרך זו או אחרת להעתיק את דרך היצירה של האמנים שיצירותיהם זכו לשכון בין כותלי המוזיאון.  בין אלו שרצו לגעת ולו לרגע קט בעולם הנשגב, נכללים צלמים רבים שניסו לתפוס במצלמתם את היופי האגור בתוך התמונות והפסלים המוצגים לראווה, על מנת למכור לאחר מכן את צילומיהם בשווקים השונים ועל מנת לפרסמם בספרי יסוד בתחום האומנות.

מאת: עודד דרדיקמן, ברי וורם ועמיר פרידמן*

 

למרבית הצלמים שבינינו החוק ברור וחד משמעי בעניין זה. בעת בחינת חוק זכויות היוצרים המצוי בחוק הישראלי משנת 1911, יש להפנות את תשומת הלב להוראת סעיף 21 המעגנת הוראות לעניין צלמים וצילומים. סעיף זה חד משמעי בנוגע לתקופת ההגנה הנתונה לאמן הצילום ולתמונתו, המשתרעת על פני חמישים שנים מיום עשיית התשליל, דהיינו מיום חריטת הצילום על גבי סרט הצילום שאיננו מקביל תמיד למועד פיתוח הצילום.

בהתאם להוראה האמורה, צלם אשר צילם במצלמתו צילום ומחזיק ברשותו את התשליל ייחשב כמחבר היצירה. בהתאם לכך, הצלם, כל עוד התשליל מצוי בידו,  רכש לעצמו את זכות היוצר המוגנת חמישים שנה מכל מעשה העתקה בלתי מורשה.

המילה "העתקה" הנה מילה חזקה ובעלת עוצמה ניכרת, שהרי מאז ומתמיד שינו אבותינו כי "הגדול בכולם גנב דעת הבריות הוא". פלוני המתעשר על ידי העתקת יצירת הזולת באופן המנוגד לעקרונות החרוטים בדין ובפסיקה המנחה נחשב מאז ימי קדם כ"גנב הדעת". נשאלת השאלה, על כן, מהי בעצם העתקה ומה יכול להיחשב כהעתקה.

חוק זכות היוצרים בישראל, בדומה לעמיתיו מעבר לים, אינו מגן על רעיון אלא על דרך ביטויו הייחודי של הרעיון. אדם שכתב ספר מחזיק בזכויות היוצרים בכל הקשור לעלילה הספציפית של אותו ספר ולדמויות השונות המעטרות את הסיפור, אך בנוגע לצורת כתיבתו בין אם מדובר ברומן או בסיפור מתח אין הסופר מחזיק בבעלותו את הזכות על צורת הסיפורת. מכאן, שגם אנשים אחרים, בעלי יכולת כתיבה יצירתית, רשאים לכתוב סיפורת למינה, רומנים, ספרי מתח ובילוש, כל עוד אינם חודרים לטריטוריה המוגנת המאופיינת באופן הבעת רעיונותיו בכתב של הסופר הקודם. 

ניתן לבחון מספר דוגמאות בכדי להבין בצורה מעמיקה יותר את הדין הנהוג בארצנו. נפתח את מסכת הדוגמאות בדוגמא הפשוטה והברורה ביותר. צלם העומד מול חוף הים בשעת סופת ה"צונאמי" עלול להפליא את העולם בהבזקה יוצאת דופן וחד פעמית, עד כדי כך שצלמים אחרים יחליטו לאמץ לעצמם את הצילום המבעית ולמכור אותו בשווקים לכל המרבה במחיר או לכל עובר אורח.

הצלם שתמונתו "נגנבה" ו"מוסחרה" ללא ידיעתו וללא הסכמתו יכול על פי חוק זכות היוצרים לתבוע את המעתיקים על הרווחים שהרוויחו מהצילום או לתבוע מהם את הפיצוי הסטטוטורי המעוגן בדין (לפחות 10,000 ₪ לכל הפרה). מנגנון הפיצוי נתון לבחירת הצלם, כאשר בדרך כלל מוגשת התביעה בהתבסס על הפיצוי הסטטוטורי על מנת לחסוך מהצלם את הקשיים הכרוכים בהוכחת הנזק הממשי.  הדוגמא שהובאה לעיל משקפת, על כן, מקרה קל להבנה ונוח לפתירה.

חשוב להדגיש, עם זאת, כי העובדה שגורם מסוים צילם צילום כלשהו איננה מונעת מאחרים לנסות לחקות את הצילום באמצעות עדשת מצלמתם הפרטית. בשעת השקיעה, יכולים מספר צלמים לעמוד על חלוקי נחל ולצלם צילומים שונים המבטאים על פי תפיסתם את הסצנה הייחודית או את ייחודיות הסצנה. כל צילום של כל צלם נחשב כיצירה עצמאית, גם אם בפועל הצילומים יהיו דומים, שכן הם לעולם לא יהיו זהים לחלוטין.

עולה השאלה, מה קורה כאשר אמן "שואל" מאמן אחר את עבודתו ונותן לה ביטוי חדש, שונה במהותו או באמצעיו. בהקשר זה, ניתן לחשוב על מקרה שבו מחזיק צלם בזכות יוצרים לגבי צילום מפורסם שעדיין לא עבר את חמישים שנות ההגנה, ואילו אמן אחר מעתיק את הצילום בצורה דייקנית, אך על ידי שימוש במכלולי יצירה אחרים, לצורך ההמחשה באמצעות "ספגטי".  האם, בנסיבות אלו, יוכל הצלם לתבוע את האמן בגין הפרת זכויותיו ?

חוק זכות היוצרים, בנוסחו היום, איננו מגן על מקרים מסוג זה, אשר נכנסים להגדרת "רפרודוקציה", דהיינו שחזור או העתקה של יצירה קיימת. במקרה ה"ספגטי" ניתן לטעון שתי טענות קוטביות ומנוגדות זו לזו. אנו יכולים לומר שהאומן ששאל את הצילום העתיק יצירה קיימת, שהרי המקור עדיין נמצא ברשות הצלם. מאידך, ניתן לטעון כי ההעתק הנו "קופי" של המקור ולכן זהה לו ומפר אותו. הדין הישראלי, בנוסחו היום, איננו מעניק ליוצר המקורי הגנה במקרה ה"ספגטי".

בשנת 1981 הוסיף בית המחוקקים של מדינת ישראל תיקון לפקודת זכות היוצרים עתיקת היומין, המצויה בדין הלאומי שלנו מימי המנדט הבריטי בשנת 1924. התיקון נסב על זכותו האישית של  האמן או במילים אחרות על ה"זכות מוסרית". הזכות המוסרית מבטיחה לאמן שהיצירה תיוחס לו ולשמו, מונעת פגיעה ביצירה שעלולה לפגוע בכבוד האמן וחשוב מכל מעניקה לאמן את הזכות למנוע כל שינוי ביצירה עצמה !

נחזור כעת למקרה הראשון, מקרה הצלם ה"סונאמי". האם יכול הצלם למנוע שינוי ביצירתו, כאשר אמן אחר השתמש בתוכנת ה"פוטושופ" ושינה את ההצללה ואת הצבעים וגרם לכך שהצילום המקורי נראה שונה לחלוטין או הבליט חפץ שהתנופף באוויר? האם יכול האמן, במקרה זה, לפעול מבחינה משפטית? כפי שכבר אמרנו לעיל, במרבית המקרים, כאשר הטשטוש יוביל לכך שאנו נצפה ב"יצירה" חדשה, הדין הישראלי לא יעניק ליוצר המקורי הגנה, שכן הוא יתייחס אליהם כשני צלמים שנכחו באירוע וביטאו את תפיסתם האישית.

במסגרת פרשת "קרסו שמיר" הועתק צילום של "חמסה" ללא מתן קרדיט לאמן אשר עיצב את החמסה המקורית שצולמה. על פי הוראת סעיף 8 לחוק זכות היוצרים, אם הנתבע יוכיח שפעל בתום לב לא יוטלו עליו סנקציות מלבד צו מניעה שימנע ממנו להשתמש בצילום או בכל יצירה אחרת. בית משפט השלום בתל אביב, מפי כבוד השופטת שיצר, קבע שניתן לתבוע פיצוי במקרים של פגיעה בזכות המוסרית, אך גם תביעה זו כפופה לסוגיית "תום הלב" המעוגנת במסגרת סעיף 8 לחוק זכות היוצרים.

בשנת 2003, פרסם משרד המשפטים את תזכיר חוק זכות היוצרים, שנועד לבצע שורה של "שיפוצים" בדינים הקיימים כיום הנוגעים להגנה על זכויות היוצרים. התזכיר מסדיר את סוגיית ההעתקות בסעיף 11 שבו, הקובע כי העתקה הנה יצירת עותק תלת מימדי של יצירה דו ממדית (עשו הקשר בעניין צלם ה"סונאמי"). התזכיר מסדיר את עניין היצירות הנגזרות בסעיף 15 שבו, הקובע כי יצירה המבוססת באופן מהותי על יצירה אחרת, כמו במקרה "הספגטי", מהווה אף היא יצירה המפרה את זכות  היוצר המקורי.

תזכיר החוק, אשר טרם נקלט אל תוך המשפט הישראלי, מעיד על המגמה הרצויה שאיננה מתיישבת עם הוראות הדין הקיימות כיום. על פי התזכיר לא ניתן יהיה להעתיק יצירה, תוך שימוש בחומרי גלם שונים או תוך העברה לממד שונה. התזכיר, כאמור, מונח במשרדי הכנסת ומחכה להחלטת הכנסת שכנראה לא תגיע בזמן הקרוב...

* עודד דרדיקמן וברי וורם, הנם סטודנטים מצטיינים בחטיבה למשפט, תקשורת וטכנולוגיה במכללה האקדמית למשפטים.

 

 

 



אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או חוות דעת, או תחליף ליעוץ משפטי אצל עורך דין.
בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך הדין העוסק בתחום.

 
 

כתבות נוספות בתחום

 

אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או חוות דעת, או תחליף ליעוץ משפטי אצל עורך דין.
בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך הדין העוסק בתחום.