תחומי התמחות

קניין רוחני

 

חידושי פסיקה בארצות הברית

רובנו גדלנו על סרטיו של גדול יוצרי סרטי האנימציה "וולט דיסני". כבר בשנת 1933 הניח "וולט דיסני" את חותמו בהוליווד עם סרטו המצוייר הקצר "ספינת הקיטור ווילי". הסרט "שלגייה ושבעת הגמדים", שיצא לאקרנים בשנת 1937, הפך את "דיסני" לכוח מוביל בתעשיית הבידור בארצות הברית. היה זה סרט האנימציה הראשון באורך מלא, והראשון מסוגו שזכה להצלחה מסחרית.

מאת עו"ד מאיר לפלר ומר רונן עובדיה*

א.    ציון הדרך לחברת "וולט דיסני":

 

רובנו גדלנו על סרטיו של גדול יוצרי סרטי האנימציה "וולט דיסני". כבר בשנת 1933 הניח "וולט דיסני" את חותמו בהוליווד עם סרטו המצוייר הקצר "ספינת הקיטור ווילי". הסרט "שלגייה ושבעת הגמדים", שיצא לאקרנים בשנת 1937, הפך את "דיסני" לכוח מוביל בתעשיית הבידור בארצות הברית. היה זה סרט האנימציה הראשון באורך מלא, והראשון מסוגו שזכה להצלחה מסחרית.

קצרה היריעה מלתאר את מלוא מפעלו של וולט דיסני, שכן ענייננו במאמר משפטי. עם זאת, חשוב לציין כי דיסנילנד ראשון בישראל וחמישי בעולם מתוכנן לקום בעוד מספר שנים באדמות קיבוץ הראל שליד בית שמש. קבוצת "דיסני", באמצעות חברת ההשקעות שמרוק, חתמה לאחרונה על הסכם להקמת הדיסנילנד עם קיבוץ הראל וקבוצת קומפי. הפרוייקט, בשם "פארק ישראל", יוקם בהשקעה של 135 מיליון דולר, וישתרע על פני שטח של 400 דונם. הפארק יכלול מתקני פעלולים מתוחכמים, פארק מים, סקי שלג מלאכותי, אגם מלאכותי, דיסקוטק, אולם באולינג, מגרשי ספורט, אמפיתאטרון ומרכז ירידים.

בשל היותה אחת החברות המובילות בתחום הבידור בעולם, נערכת החברה כל הזמן לחידושים ולהתמודדות עם יזמות עסקיות של מתחרותיה. כך למשל, בארצות הברית, הודיעו לאחרונה חברות "דיסני" ו"ניוז קרופ" על השקת מיזם משותף להקמת אתר להורדת סרטים מהאינטרנט. הצדדים פיתחו טכנולוגיה המאפשרת צפייה בסרטים ו"השמדתם" כעבור 24 שעות מרגע תחילת הצפייה או 30 ימים ממועד ההורדה. ההשמדה תמנע את העברת הקבצים למשתמשים אחרים, ובכך תובטח הגנה מוחשית מפני הפרת זכויות היוצרים בקבצים אלו. משקלו של סרט ממוצע יהיה כ-500 מגה, והורדתו מהאינטרנט תימשך כחצי שעה לגולשים המחוברים לרשת בפס רחב. החברות יאפשרו צפייה בסרטים באמצעות הורדתם מהאינטרנט או הזמנתם באמצעות הכבלים. האתר החדש יספק מידע אודות סרטים חדשים וותיקים, יאפשר הורדת פרסומות ויכיל ביקורות, טבלאות הכנסה שבועיות של הסרטים המובילים, זמני הקרנה ואפשרות להתאים את תחזית הסרטים בעתיד לתצוגה העדיפה על הגולש.

על אף היותה משווקת האגדות הגדולה ביותר בעולם, קשה לצייר את חברת "וולט דיסני" כפיה הטובה של עולם העסקים. במהלך השנים האחרונות, הייתה מעורבת החברה במספר הליכים משפטיים מרכזיים, הנוגעים לתחומי הקניין הרוחני.

עם חגיגות מאה השנים להולדת "דיסני", החלטנו להתמקד במסגרת סקירה זו, בין היתר, במספר הליכים משפטיים משמעותיים ומהותיים בתחומי הקניין הרוחני שבהם הייתה מעורבת חברת "דיסני", מהם נוכל להשכיל וללמוד על הדינים הנוהגים כיום בארצות הברית בתחומי הקניין הרוחני.

 

ב.    הזכויות הקנייניות בדמות הספרותית "פו הדוב":

בשנת 2003 נאלצה חברת "וולט דיסני" להיאבק על זכות השימוש בדמות "פו הדוב", במחלוקת אודות תקופת ההגנה של זכות היוצרים ואודות זכות צאצאי מחבר הדמות לבטל הסכמים להעברת הזכות.[1]

 

        בשנת 1930 מכר מחבר סדרת ספרי "פו הדוב", א. א. מילן, את זכויות השימוש במותג "פו הדוב", לצורכי מסחר מקומי, רדיו וטלוויזיה, לחברת "Stephen Sleisinger" (להלן: "SSI").

        חברת "SSI" חתמה בשנת 1961 על הסכם להעברת זכויות השימוש במותג לחברת "דיסני" לצורכי מסחר. במקביל, חתמה חברת "דיסני" על הסכם עם אלמנתו של מילן, לשימוש במותג לצורכי קולנוע, הפצה בחוץ לארץ וזכויות נוספות.

בשנת 1983 נחתם הסכם חדש, שביטל את ההסכמים הקודמים, וקבע כי הזכויות יועברו לידי חברת "SSI". חברת "SSI" העניקה לחברת "דיסני" את זכות השימוש במותג לצורכי רדיו, טלוויזיה, קולנוע ומוצרים, תמורת תמלוגים.

בחודש נובמבר 2002, הודיעה נכדתו של א. א. מילן, קלייר מילן, לחברת "SSI", כי בכוונתה להפסיק את זכות השימוש במותג שניתנה לחברה במסגרת ההסכמים משנת 1930 ו-1961. במקביל, העבירה נכדתו של המאייר, הארייט ג'סי מינט האנט, הודעה דומה. על פי ההודעות, אמורות היו הזכויות לחזור לידי משפחת מילן והאנט, בחודש נובמבר 2004.

בדרכו להכרעת הדין, ניתח בית המשפט את סדרת ההסכמים והחוקים שחלו בעת עריכת ההסכמים. במועד יצירת זכות היוצרים, חל על היצירה חוק זכות היוצרים האמריקאי משנת 1911. חוק זה קבע, כי תקופת זכות היוצרים הנה 28 שנים, שלהם ניתן להוסיף 28 שנים נוספות, אם זכות היוצרים חודשה. מאחר ולא הייתה מחלוקת כי זכות היוצרים חודשה, הזכות זכתה להגנה מכוח החוק משנת 1909 ועד לשנת 1978.

בשנת 1978 נכנס לתוקף תיקון לחוק זכויות היוצרים האמריקאי, שהאריך את תקופת זכות היוצרים ב-19 שנים נוספות ביחס ליצירות שהגנתן פקעה במועד תחולת החוק. חוק זה האריך את תקופת ההגנה על זכות היוצרים, עד לתחילת שנות ה-2000.

בשנת 1998, עת נחקק ה-"CTEA", ניתנה ליוצרים שלא ניצלו את זכותם לבטל הסכמים למכירת זכות היוצרים אפשרות לעשות כן, ובתנאי שההסכמים נכרתו כדין לפני שנת 1978.

השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם יש לראות בהסכמים משנת 1983, כהארכה של ההסכמים הקודמים, שאז ניתנת לצאצאי המחבר האפשרות לבטלם, או כהסכם חדש, שלא ניתן לבטלו במסגרת ה-"CTEA".

בית המשפט הגיע למסקנה, כי ה-"CTEA", לא בא לפגוע בזכות הצדדים להתקשר בחוזים, וכי כל מטרתו של ההסכם משנת 1983 הייתה להגן על חברת "SSI" ועל חברת "דיסני", מפני זכות היורשים לבטל את העברת זכות השימוש במותג.

בית המשפט קבע, כי ההסכם משנת 1983 נכתב בלשון נהירה, שביטלה את ההסכמים הקודמים, ולפיכך היווה הסכם חדש וחלופי. לאור האמור, הגיע בית המשפט למסקנה, כי יש לכבד את ההסכם משנת 1983, ולכן דחה את דרישת נכדתו של מילן להחזיר את מלוא הזכויות בדמותו של "פו הדוב" לחיק משפחתה.


ג.     המאבק על שם המתחם "GOTO.COM":

בשנת 1999 הגישה בעלת האתר "GoTo.com" תביעה משפטית נגד חברת "דיסני" בטענה כי השימוש שעשתה האחרונה בשם המתחם "Go.COM" באינטרנט, ועיצובו העגלגל של הלוגו באתר, הטעה את הגולשים ברשת, וגרם לבלבול בין האתר שבבעלות התובעת לבין האתר של חברת "דיסני".

התובעת טענה כי בעשותה כן, פגעה חברת "דיסני" בתפוצת האתר. התובעת ביססה את תביעתה על הוראת סעיף 43 ל-"Lanham Act",[2] המקבילה במידה מסוימת להוראת סעיף 1 לחוק העוולות המסחריות, התשנ"ט - 1999, המעגן את עוולת גניבת העין.

בית המשפט קיבל את טענת התובעת, ובהחלטה קצרה, הוציא מלפניו צו מניעה שאסר על חברת "דיסני" להשתמש בשם המתחם "GO.COM" ובסמליל שלו עד לסיום המשפט.[3]

 

חברת "דיסני" ערערה על החלטת בית המשפט. בית המשפט לערעורים של המחוז התשיעי, בהחלטה ארוכה, חשובה ומנומקת, דחה את הערעור.[4] בהחלטתה מנתה ערכאת הערעור את השיקולים המרכזיים במתן צו מניעה כנגד שימוש בשם מתחם דומה במרחבי האינטרנט.

בפתח הדברים, הבהירה ערכאת הערעור כי על אף המחלוקת בין חברת "דיסני" לבין חברת     "GoTo.com", לגבי סוגיית רישום הסימנים כסימני מסחר, אין לסוגייה זו כל חשיבות, הואיל והדיון התייחס לעוולת גניבת העין ולא להפרה נטענת של סימן מסחר.

השיקול הראשון בעת הכרעת טענת גניבת העין, הנו האם קיים סיכוי לבלבול בין שמות המתחם. הדרך העיקרית לבחינת סוגייה זו, הוא באמצעות הדמיון הויזואלי בין שמות המתחם וסמליהם המייצגים.

ערכאת הערעור דחתה את עמדת חברת "דיסני", על פיה העובדה שרשם סימני המסחר האמריקאי לא מצא את הסמלים כדומים וככאלו העלולים לגרום לבלבול, מעידה כי אינם זהים. ערכאת הערעור ציינה בהחלטתה כי חברת "דיסני", בבקשתה לרשם סימני המסחר, לא טרחה לפרט את צבעי הסמלים, שמהווים את הגורם העיקרי לבלבול בין השניים.

שיקול נוסף בדרך לאישור צו המניעה שניתן על ידי הערכאה מטה, היה הדמיון בין המוצרים. ההלכה הרווחת הנה, כי ככל שמדובר במוצרים ממשפחה דומה, כך גדל הסיכוי לבלבול ולהטעיה. ערכאת הערעור קבעה, בהקשר זה, כי בכל הנוגע לשימוש בשמות מתחם באינטרנט, גם מוצרים שאינם דומים בעולם המסחר, עשויים לבלבל את ציבור הגולשים ברשת.

ערכאת הערעור הביאה כדוגמא את האתר "Yahoo.com", המשווק כרטיסי טיסה מוזלים מחד, ושירותי דואר אלקטרוני מנגד. אולם, במקרה של "דיסני" ו-"GoTo.com", מדובר בשתי חברות מתחרות, המשווקות מוצר זהה שהנו מנוע חיפוש.

ערכאת הערעור דחתה את עמדת חברת "דיסני", על פיה יש לקחת בחשבון את העובדה שהיא לא התכוונה לגרום לבלבול בין שמות המתחם. בית המשפט קבע, כי אין לייחס למרכיב הכוונה חשיבות בהקשר של הטעיית הציבור. גם השאלה האם ישנן הוכחות לכך שהציבור התבלבל בין שמות המתאר איננה חשובה, די שקיים חשש סביר לבלבול ולהטעיה.

בעקבות אישור צו המניעה על ידי ערכאת הערעור, הגיעו הצדדים להסדר פשרה, במסגרתו שילמה חברת "דיסני" סכום של 21 מיליון דולר לתובעת, והתחייבה לשנות את הסמליל הנוכחי של אתר האינטרנט "Go.com".

במשפט הישראלי, מעוגנת עוולת גניבת העין במסגרת הוראת סעיף 1 לחוק עוולות המסחריות, התשנ"ט - 1999, שהחליף את הוראת סעיף 59 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הסעיף קובע, כי מי שגרם לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשב בטעות כנכס או שירות של עוסק אחר, או כנכס או שירות שיש להם קשר לעוסק אחר, מבצע עוולה בנזיקין כלפי אותו עוסק.[5] סעיף 72 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מעניק לבית המשפט את הסמכות להוציא מלפניו צו מניעה למניעת גניבת העין.

בהתאם לפסיקה הישראלית,[6] על מנת לבסס עילה של גניבת עין, על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין נשואי התביעה, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית של הטובין עם התובע, וכי מעשיו של הנתבע מביאים לכך שהציבור הוטעה לחשוב כי הטובין של הנתבע הם הטובין של התובע.

מעניין לציין, כי להבדיל מהפסיקה הישראלית, נתן בית המשפט האמריקאי את מלוא כובד המשקל על החשש ליצירת בלבול בין המוצרים והדמיון ביניהם, מבלי להרחיב בשאלת ה"מוניטין" של חברת "Goto.com" ומידת חשיפתה בציבור.

 

ד.    אחריות בגין העתקת תכנים מהאינטרנט:

פרשת "Ticketmaster"[7] התייחסה לסוגיית זכויות היוצרים בדפי האינטרנט, והתמקדה בתחום מכירת כרטיסי אירועים ברשת המקוונת. התובעת "Ticketmaster" (להלן: "Tm") סיפקה שירות לרכישת כרטיסים באמצעות הרשת המקוונת. הנתבעת "Tickets.com" (להלן:  "Tx") סיפקה באמצעות האתר שלה קישור לאתר של התובעת על ידי שימוש בתוכנת "עכביש", שתפקידה היה לשלוף מידע רלוונטי מהאתר של התובעת, תוך יצירת עותק של העמוד בזיכרון הזמני של מחשבי "Tx" לזמן קצר. המידע עובד מחדש, כך שכל סימן זיהוי, פרסומות וכל חומר אחר הושמט פרט למידע עובדתי, שעבר המרה לפורמט תואם לאתר של    "Tx".

בהיבט החוזי, טענה "Tm" שבעמוד הבית שלה נכללו תנאי שימוש מפורשים, על פיהם השימוש באתר חייב והכיל על המשתמש את תנאי השימוש. במסגרת תנאי השימוש, נקבע כי השימוש באתר הנו אישי ונאסר שימוש מסחרי בו. בית המשפט ראה במעשי הנתבעת הפרת החוזה המעגן את תנאי השימוש באתר, תוך הדגשת דרך הקיבול ברשת. לפי גישת בית המשפט, רשאי המציע לקבוע שביצוע פעולה רלוונטית מביאה להבשלת החוזה על דרך ההתנהגות. ובלשון בית המשפט הסתמך על פסק הדין שניתן בעבר בעניין "Register", במסגרתו נקבע;

 

“The principle has long been established that no particular form of words is necessary to indicate assent the offeror may specify that a certain action in connection with his offer is deemed acceptance, and ripens into a contract when the action is taken…”[8]

במישור הנזיקי, טענה התובעת כי השימוש בתוכנת "העכביש" משקפת ומשקללת השגת גבול במיטלטלין. בית המשפט לא שעה לטענה זו, בקובעו שיש להוכיח נזק ממשי שנגרם לאיכות או לערך המיטלטלין. בנוסף קבע בית המשפט, שאיסוף מידע מאתר הפתוח לשימוש הציבור לא מספיק להוכחת יסודות הנזק, כאמור להלן;

 

“…Taking a temporary copy of the electronic information for the limited purpose of extracting unprotected public facts leads to the conclusion that the temporary use of the electronic signals was 'fair use'…”[9]

במישור זכויות היוצרים, דן בית המשפט בשלוש שאלות מרכזיות ומהותיות. הראשונה, האם המידע שנלקח מהאתר של התובעת ואוחסן באופן זמני בזיכרון מחשבי הנתבעת לפני עיבודו מפר זכויות יוצרים. השניה, האם כתובות דפי האינטרנט שהעתיקה הנתבעת מוגנות בזכויות יוצרים. והשלישית, האם הקישור גרם לפרסום ציבורי לא מורשה ונפסד של דפי האתר המקורי.

בית המשפט השיב לשאלה הראשונה בהתבסס על פסקי הדין בעניין "Sony"[10] ו-"Sega".[11] בית המשפט קבע, שעיון בדפי האינטרנט הנו בגדר "שימוש הוגן". לפי גישה זו, שימוש זמני בחומר מוגן לשם הוצאת חומר לא מוגן איננו מפר זכויות יוצרים.

בית המשפט, בהתייחסו לשאלה השנייה, קבע שכל גורם מכל מחשב המחובר לרשת הגלובאלית, יכול בהקשת הכתובת להגיע לדף של התובעת, ולכן הכתובת פתוחה לשימוש הציבור הרחב ממש כמו כתובת רגילה. הכתובת עצמה איננה עונה על דרישת המקוריות, ומכאן שאיננה ראויה להגנה.

בהמשך הדברים דחה בית המשפט גם את השאלה השלישית, שכן שעה שהמשתמש הופנה באמצעות הקישור לאתר של התובעת, הופיעו סימני הזיהוי של התובעת, בצירוף הודעה שמדובר בעסק אינטראקטיבי אחר.

חשוב לציין, כי בית המשפט האמריקאי התבסס, בין היתר, על אלמנט ההנדסה החוזרת. גישה זו בעייתית, לדידנו, מכיוון שהיא יוצאת מנקודת מוצא לפיה אין דרך אחרת להשגת המידע הלא מוגן. בנסיבות המקרה דנן, לא ניתן לומר זאת או לפחות לא הוכח אחרת.

 

ה.    עיבוד והפקה מחדש של יצירה:

במסגרת פרשת "Dastar"[12] הוגש ערעור לבית המשפט העליון בארצות הברית ביחס לסוגיה הנוגעת לעיבוד ולהפקה מחדש של יצירה ספרותית. בהתאם לעובדות הפרשה, רכשה חברת      "Dastar" וערכה מחדש סדרת פרקי יומן מסע טלוויזיוני, המבוסס על ספר אודות מלחמת העולם השנייה. חברת "Fox" טענה לזכויות שידור בלעדיות בספר שנרכשו על ידה שבע שנים לפני כן. חברת "Fox" טענה במסגרת תביעתה, כי העריכה מחדש והשיווק של הסדרה על יד חברת "Dastar" כמוצר שלה הפר את הזכויות הבלעדיות של "Fox".

בית המשפט העליון קבע שהמקור נשוא זכויות השידור זהה, אולם ההשקעה והיצירתיות שהושקעו בעריכה ובעיבוד מחדש הוביל להולדת יצירה חדשה, לגביה אין לחברת "Fox" זכות כל שהיא. בית המשפט סייג את הדברים האמורים, בכך שהשינויים אינם מינוריים בלבד, בניגוד למצב במסגרתו "Dastar" הייתה משנה רק את האריזה והשם, שאז היה בסיס לטענות נגדה. המבחן העיקרי שבית המשפט העמיד בבוחנו את הסוגיה, הנו האם הנתבעת בלבלה או הטעתה את הציבור בדרך כלשהי, ובשפת בית המשפט;

 

“…The ultimate test under both is whether the public is likely to be deceived or confused…”[13]

 

בית המשפט קבע שהמערערת עבדה על חומר מקור שנמצא ברשות הרבים, תוך הכנסת שינויים מופלגים וניכרים בחובו. לפיכך, קבע בית המשפט העליון שאין כל פסול בהצגת המוצר הסופי. המערערת הוכיחה יצירתיות והשקעה, ולכן היא זכאית להגנה על יצירתה המקורית, שאיננה כוללת יסודות של בלבול או הטעיה.

בנוסף, התייחס בית המשפט למשמעות המקור בעיני הציבור, וקבע שבדרך כלל הציבור איננו מודע באורח אוטומטי שהמשדר הראשון הנו בעל הרעיון המקורי והראשוני, כדלהלן;

 

“…The consumer who buys a branded product does not automatically assume that the brand-name company is the same entity that came up with the idea for the product, or designed the product – and typically does not care whether it is…”[14]

העובדה ש"Dastar" איננה מקור הסדרה בעצמה, איננה מצויה בראש מעייניו של הציבור, ואם הציבור אדיש הרי שיש לתת לכך את המשקל המתאים בעת עריכת הבחינה המשפטית.

בישראל מעוגן המושג "שעתוק" בחוק זכויות מבצעים ומשדרים,[15] המוגדר כהכנת עותק של טביעה או של חלק ממנה. ערכאות השיפוט בארץ, מעבר למבחן ההטעיה שעליו הסתמכה ערכאת הערעור, היו צריכים להכריע האם המהלך שביצעה "Dastar" הנו בגדר "שעתוק" של היצירה הבסיסית.

 

ו.     הארכת תקופת זכות היוצרים בדין האמריקאי:

בשנת 1998 חוקק הקונגרס האמריקאי את ה-"Copyright Term Extension Act"[16] (להלן: "CTEA"), אשר האריך את תקופת ההגנה על זכויות יוצרים בעשרים שנים נוספות. החוק עורר סערה רבה בקרב הציבור האמריקאי, בעיקר בשל הארכת תקופת ההגנה על יצירות קיימות.

עם צאת החוק, הגישה קבוצת עותרים, המורכת ברובה מסוחרים שמרכולתם מתבססת על יצירות מוגנות, כגון דמותו של "מיקי מאוס" וחבריו, עתירה לבית המשפט הקוראת לבטל את החוק בשל היותו בלתי חוקתי, נוגד את ה-"Copyright and Patent Clause",[17] וסותר את התיקון הראשון לחוקה בארצות הברית, בהיותו פוגע בחופש הביטוי. העתירה התבררה בבית המשפט העליון,[18] אשר דחה, ברוב של שבעה שופטים מול שניים, את העתירה.

דעת הרוב בפסק הדין נכתבה על ידי השופט גיזנבורג. טענתם הראשונה של העותרים, הייתה, שהחוק החדש נוגד את סעיף זכויות היוצרים והפטנטים הקבוע בחוקה האמריקאית, אשר קובע;

 

“The Congress shall have the power... to promote the progress, of science and the useful art, by securing, for limited times to authors and inventors, the exclusive right to their respective writing and discoveries”

בעוד שסעיף זכויות היוצרים והפטנטים קבע כי לאור החשיבות של קידום המדע ויצירות חשובות, תינתן לקונגרס הסמכות לקצוב לזכות היוצרים הגנה לפרקי זמן מוגבלים, האריך החוק החדש את תקופת ההגנה בעשרים שנים נוספות. לעומת תקופת הגנה מיום יצירת היצירה המוגנת ועד לחמישים שנים לאחר פטירתו של היוצר, שנקבעה בחוק משנת 1976,[19] קבע ה-"CTEA"[20] תקופת הגנה מיום יצירת היצירה המוגנת ועד לשבעים שנים לאחר פטירת היוצר.

העותרים לא הלינו על הארכת התקופה לגבי יצירות חדשות, אולם טענו כי החלת ה-"CTEA" למפרע על יצירות קיימות עומדת בסתירה לסמכות הקונגרס לקצוב הגנה לפרקי זמן מוגבלים. העותרים טענו, כי מרגע שנקבעה תקופת ההגנה על היצירות במסגרת החוק משנת 1976, הפכה תקופה זו לחוקתית, ולא ניתן להאריכה רטרואקטיבית. בית המשפט העליון דחה טענה זו.

בית המשפט ציין, כי הפרשנות הלשונית הנכונה של סעיף זכויות היוצרים והפטנטים החוקתי, מובילה למסקנה כי המחוקק לא חרג מסמכותו. כל שקבע הסעיף הוא, כי בהפעילו את סמכותו במתן הגנה ליצירות מוגנות, על הקונגרס לקצוב את תקופת ההגנה לפרקי זמן מוגבלים. בית המשפט ציין, כי אין בלשון הסעיף תמיכה לטענת העותרים כי משנקבעה תקופת הגנה כלשהי, הרי היא בלתי ניתנת לשינוי.

גם מבחינה היסטורית, ניתן לראות את ההתפתחות שחלה בחקיקה האמריקאית לגבי תקופת ההגנה שניתנה לזכות היוצרים. החוק הפדראלי האמריקאי הראשון שקבע הגנה לזכות יוצרים נחקק בשנת 1790,[21] וקבע תקופת הגנה של 14 שנים ממועד פרסום זכות היוצרים, שניתן להאריכה ב-14 שנים נוספות, במקרה והיוצר לא נפטר במהלך התקופה הראשונה. תקופת ההגנה  ניתנה הן ליצירות קיימות והן ליצירות שטרם פורסמו.

בשנת 1831[22] הוארכה תקופת ההגנה ל-28 שנים ממועד פרסום היצירה, וניתנה אפשרות להאריכה ב-14 שנים נוספות. בשנת 1909[23] הוארכה התקופה ל-28 שנים ממועד פרסום היצירה, וניתנה אפשרות להאריכה ב-28 שנים נוספות. בשני המקרים הוחל החוק הן על יצירות קיימות והן על יצירות שטרם פורסמו.

בשנת 1976 נחקק חוק זכויות יוצרים חדש.[24] החוק קבע כי תקופת ההגנה תינתן מיום יצירת היצירה, ולא ממועד פרסומה כבעבר, ועד לתקופה של חמישים שנים לאחר פטירת היוצר. החוק קבע תקופת הגנה ליצירות אנונימיות, שנכתבו בשם בדוי או שנוצרו לשם השכרה. במקרים אלה נקבעה תקופת הגנה של מאה שנים מיום יצירת היצירה, או 75 שנים ממועד פרסומה, לפי המוקדם מבין השניים.

החוק קבע כי תקופת ההגנה המוארכת תחול על יצירות שפורסמו לאחר ה-01.01.1978. [25] לגבי יצירות שפורסמו עובר למועד זה, נקבעה תקופת הגנה של 75 שנים ממועד פרסום היצירה.[26]

החוק להארכת תקופת זכות היוצרים, הידוע כאמור בכינוי "CTEA", האריך את התקופות שנקבעו בחוק משנת 1976 בעשרים שנים נוספות.

מסקירה זו למד בית המשפט, כי במהלך ההיסטוריה האריך הקונגרס את תקופות ההגנה הן על יצירות קיימות והן על יצירות חדשות. הרציונל לכך, הוסבר היטב בדברי המלומד האנטינגטון (Huntington), עובר לחקיקת החוק משנת 1831;

“Justice, policy, and equity alike forbid that an author who had sold his [work] a week ago, be placed in a worse situation than the author who should sell his work the day after the passing of the act.”

בהתבסס על הדברים האמורים, דחה בית המשפט את הטענה כי בחקיקת ה-"CTEA", חרג הקונגרס מסמכותו, החרוטה במסגרת סעיף זכויות היוצרים והפטנטים החוקתי.

בית המשפט המשיך ובחן האם מדובר בהפעלה לא סבירה של הסמכות שהוענקה לקונגרס במסגרת הסעיף. גם כאן, דחה בית המשפט העליון את עמדת העותרים. ראשית, ציין בית המשפט, כי מדובר בהפעלת שיקול דעת של הממשל, שאין לבית המשפט את הכלים להתערב בה. שנית, בחקיקת ה-"CTEA" הלך הקונגרס בעקבות האיחוד האירופאי, אשר בשנת 1993 קרא למדינות החברות בו לקבוע תקופת הגנה של שבעים שנים לאחר פטירת היוצר,[27] ולקבוע שלא ניתן יהיה להאריך את תקופת ההגנה ליצירות ממדינות אשר לא העניקו הגנה דומה לזו שנקבעה על ידי חברות האיחוד האירופאי.

בית המשפט ציין, כי בחקיקת ה-"CTEA", שאף הקונגרס להגנה ראויה ליוצרים אמריקאיים בשוק האירופאי. הקונגרס גם חתר לכך, שיוצרים יפיצו את יצירותיהם בקרב הציבור, ללא כל חשש, ומתוך ידיעה שהזכויות הכלכליות ביצירה תישארנה בידיהם ובידי צאצאיהם.

בית המשפט ביטל את חשש העותרים, כי אישור פעולת הקונגרס בחקיקת ה-"CTEA", יביא למצב של זכויות יוצרים נצחיות, בהפנותו לדברי החקיקה הקודמים ל-"CTEA", שהאריכו גם הם את תקופת ההגנה לזכות, אולם לא הנציחו את קיומה.

לגבי הטיעון לעניין הפגיעה בחופש הביטוי, חזר בית המשפט, בפתח הדברים, על העמדה כי מטרת האבות המייסדים, מחברי החוקה, בקובעם את סעיף זכויות היוצרים והפטנטים החוקתי הייתה לעודד את חופש הביטוי, על ידי מתן תמריץ כלכלי ליצירה ולהפצת רעיונות חדשים.

בית המשפט אף ציין, כי ההגנות מפני הפרה שבחוקי זכויות היוצרים, מצמצמות את הפגיעה בחופש הביטוי. כך, ההבחנה בין הרעיון לבין דרך יישומו,[28] שרק היא זכאית להיכלל במסגרת זכויות היוצרים, מביאה לכך שכל רעיון, תיאוריה או עובדה, ביצירה מוגנת הופכים לנחלת הכלל מיד עם פרסום היצירה המוגנת.

יתרה מכך, הגנת ה"שימוש ההוגן"[29] המאפשרת לציבור לעשות שימוש לא רק ברעיון, אלא גם בדרך יישומו במקרים מסוימים, מאזנת את הפגיעה הנטענת בחופש הביטוי. ההגנה קובעת כי;

 

“The fair use of a copyrighted work, including such used by reproduction copies... for purposes such as criticism, comment, news reporting, teaching (including multiple copies for classroom use), scholarship, or research, is not an infringement of copyright.”

 

בית המשפט ציין את החלק השני של ה-"CTEA",[30] הפוטר עוסקים זעירים, כגון בתי קפה, מסעדות וכיו"ב, מתשלום תמלוגים עבור השמעת יצירות המושמעות ברדיו, טלוויזיה, ואמצעים דומים.

השופט סטיבנס, בדעת מיעוט, חלק על קביעת הרוב. בפסק דינו, כתב השופט סטיבנס, כי כשם שנקבע בעבר כי המדינה איננה יכולה להאריך פטנט שתוקפו פג,[31] כך אין הקונגרס יכול להאריך את תקופת תוקפה של זכות יוצרים, מעבר למועד שנקבע בחוק.

השופט סטיבנס ציין, כי הבסיס המשפטי לסמכות הקונגרס להעניק הגנה לזכויות יוצרים ולפטנטים, נובע מהוראות סעיף זכויות היוצרים והפטנטים החוקתי. לסעיף זה שתי מטרות. האחת, לתמרץ סופרים וממציאים לפתח יצירות חדשות, והשנייה, לעודד את התקדמות המדע על ידי הפיכת הידע שנצבר במהלך השנים לנחלת הכלל.

לנוכח המטרה השניה, נדרש גורם המעוניין לרשום פטנט, לחשוף את כל האינפורמציה הקשורה לאמצאה, בכדי שבתום תקופת הפטנט, המעניקה מעין "מונופול" לבעל הפטנט, יוכל הציבור לשחזר את האמצאה, ולעשות בה שימוש.

זוהי "עסקת החבילה",[32] המצדיקה את מתן ההגנה לפטנט ולזכות היוצרים. כשם שלא יהיה זה הוגן כלפי בעל הפטנט, אם הקונגרס, לאחר רישום הפטנט וחשיפת האינפורמציה שהובילה לאמצאה, יקצר את תקופת ההגנה לפטנט, כדי שהמידע יגיע לציבור מוקדם ככל האפשר, אין זה הוגן כלפי הציבור הרחב, שתכנן להשתמש באמצאה עם תום תקופת ההגנה הידועה, להאריך את תקופת ההגנה רטרואקטיבית. הארכה רטרואקטיבית כזו, משמעותה העברת זכויות מהציבור הרחב ליוצר ו/או לצאצאיו. כשם שנקבע בעבר שהארכת תקופת המונופול של פטנטים איננה חוקתית, כך הדין לגבי זכויות היוצרים.

השופט סטיבנס דחה את הטענה, כי העובדה שהקונגרס האריך מספר פעמים בעבר את תוקף ההגנה לזכויות יוצרים קיימות, מלמדת כי המעשה איננו סותר את החוקה, וציין את חובת בית המשפט לתקן את הטעון תיקון, בהזדמנות הראשונה הנקרית בפניו.

לגבי טיעון ההגינות, לפיו אין זה הוגן כלפי יוצרים של יצירות קיימות, כי יוצרי יצירות חדשות יזכו לתקופת הגנה ארוכה יותר, קבע השופט סטיבנס כי טיעון ההגינות תומך דווקא בעמדת העותרים. ההגינות מחייבת, כאמור, להעניק לציבור, שהסתמך על תקופת ההגנה הקיימת, את הזכות להשתמש ביצירה המוגנת בתום תקופה זו, כאשר מנגד, היוצר כבר קיבל את חלקו בעסקה, וזכה להגנה הקבועה בחוק.

השופט בראייר, בדעת מיעוט משלו, הדגיש כי סעיף זכויות היוצרים והפטנטים החוקתי, וכן התיקון הראשון לחוקה, מטרתם לקדם העברת והעשרת מאגר האינפורמציה. מטרת סעיף זכויות היוצרים והפטנטים איננה ליצור זכויות קנייניות, אלא לתמרץ יצירות ואמצאות לטובת הציבור בכללותו, על ידי מתן טובת הנאה ליוצר או לממציא[33]. טובת הנאה זו היא האמצעי, ולא המטרה בסעיף החוקתי. לאורך ההיסטוריה האמריקאית הובע חשש מניצול לרעה של כוח מונופוליסטי, גם בהקשר של נכסי קניין רוחני.

מבחינת השלכות ה-"CTEA", vטיל החוק על הציבור עלויות כלכליות, כגון הגדלת תשלום תמלוגים ליוצרים, כאשר אלה ממילא זכו לתמלוגים לאורך השנים.

השופט בראייר דחה את דעת הרוב, לפיה ההגנות שב-"CTEA" מאזנות את הפגיעה בציבור. לגישתו, גם הגנת "השימוש ההוגן", וגם הגבלת זכות היוצרים לאופן יישומו של הרעיון, אין בהם כדי לאזן את הפגיעה בציבור, שכן עצם העובדה שהמידע לא יהיה זמין בכל מאגר נגיש, מהווה פגיעה בציבור שאין לה הצדקה.

השופט בראייר דחה את התבססות הרוב על הנורמה באיחוד האירופאי, כהצדקה לחקיקת    ה-"CTEA". הוא הביא כדוגמא את השוני בין ה-"CTEA" לבין דיני האיחוד האירופאי ביחס ליצירות אנונימיות. בעוד שלפי ה-"CTEA" יצירות אלה יזכו להגנה של 95 שנים, הרי שבאיחוד האירופי תקופת ההגנה נעה בין חמישים לשבעים שנים. לפיכך, אין מקום, לשיטת השופט בראייר, לדבר על אחידות ומתאם דינים עם האיחוד האירופאי.

לסיכום, בית המשפט העליון, קבע בדעת הרוב כי הקונגרס פעל במסגרת סמכותו, תוך שמירה על הערכים החוקתיים המוגנים, בחקיקתו את ה-"CTEA". החלטה זו מאריכה בעשרים שנים נוספות זכויות יוצרים שההגנה מכוחן הייתה אמורה לפקוע בקרוב, כגון זכויות היוצרים היוקרתיות בדמותו המצויירת של העכבר הידוע "מיקי מאוס" מבית היוצר של "וולט דיסני".

 

ז.     זכויות עובד מתוקף אמצאת שירות:

פרשת "גייטס"[34] העלתה לדיון סוגייה חשובה הקשורה בטבורה לתחום של זכויות עובדים ביחס לאמצאות בשירות. המשיב סירב להעביר למערערת, חברת "גייטס", זכויות בפטנט שרשם בגין אמצאה שפיתח שעה שהועסק על ידי המערערת. במסגרת חוזה העבודה שנחתם בין הצדדים, נקבע במפורש, שהמשיב מוותר על כל זכות שתצמח מעבודתו לטובת החברה.

המשיב טען, כי הגה את האמצאה לפני שהועסק על ידי המערערת ופיתח את האמצאה ללא שימוש במשאבי החברה. בנסיבות אלו טען המשיב, כי הזכויות באמצאה שייכות לו בלבד, וכי המערערת נהגה בהליכים המשפטיים מולו בחוסר תום לב ובצורה בלתי הוגנת, במטרה להפיק רווחים על חשבונו שלא בדרכי המשפט.

בית המשפט לא קיבל את טענות המשיב, לאור העובדה שכל מה שהמשיב עשה לפני תקופת העסקתו היה לשוחח על האמצאה עם אחיו, בלא שהיו בידיו תרשים או אב טיפוס של האמצאה. בנוסף, קבע בית המשפט שהמשיב נמנע מלפנות לרשם הפטנטים לרישום הפטנט טרם העסקתו על ידי המערער, ואף לא התייעץ עם איש מקצוע בתחום הפטנטים בנוגע ליישום הרעיון שצץ בראשו.

בית המשפט החיל, בנסיבות המקרה, את מבחן "התגלמות האמצאה", בקובעו שכל עוד שהאמצאה איננה מוגדרת ונהירה כדי שניתן יהיה להצביע עליה כאמצאה המעניקה מענה לבעיה מוגדרת או ככזו הפותרת חסך מתמשך, האמצאה הנה בגדר רעיון בלבד שאיננו כשיר כשלעצמו לרישום כפטנט. בית המשפט הסתמך במסגרת פסק דינו על הלכה קודמת שנקבעה במסגרת פרשת "טאונסנד", במסגרתה נקבעו הדברים הבאים הרלוונטיים לדידנו;

 

“An idea is definite and permanent when the inventor has a specific, settled idea, a particular solution to the problem at hand, not just a general goal or research plan hopes to pursue patent rights attach to only when an idea is so far developed that the inventor can point to a definite, particular invention.”[35]

סוגייה נוספת שבחן בית המשפט לצורך הכרעת הדין, הנה האם האמצאה ברורה מספיק שכל שנדרש הוא מיומנות רגילה בכדי להוציאה לפועל. רק כאשר פיתוח האמצאה מגיע לשלב המימוש האפשרי והמסתבר, ניתן לבסס את המסקנה כי הממציא רכש זכויותיו קנייניות לגביה, ובלשון בית המשפט;

 

“Conception is complete only when the idea is so clearly defined in the inventor’s mind that only ordinary skill would be necessary to reduce the invention to practice, without extensive research or experimentation.”[36]

לדעתנו, לאור חוק הפטנטים בישראל, בית המשפט בארץ היה מגיע להכרעת דין זהה. סעיף 3 לחוק הפטנטים, התשכ"ז - 1967, דורש שהאמצאה נשואת בקשת הפטנט תשקף מוצר או תהליך מוגדר ומוחשי, הניתנים לשימוש תעשייתי. כאשר האמצאה הנה בגדר רעיון בלבד, הדבר איננו עונה על ההגדרה החוקית של המונח "אמצאה". רעיון הדורש מחקר נוסף, ככל שיהיה מבריק ומתקדם מבחינה קונספטואלית, איננו עונה על ההגדרה של מוצר או תהליך בר מימוש. בהתאם לכך, גם ללא מבחן התגלמות האמצאה נראה כי התוצאה המשפטית לא הייתה משתנה לו היה האירוע נדון בפני ערכאות השיפוט במדינת ישראל.

באשר לטענות המשיב בנוגע לזכויות היוצרים המוקנות לו מכוח הרעיון, ספק אם האמצאה נופלת להגדרת יצירה ספרותית דרמטית מוסיקלית או אומנותית כמוגדר במסגרת הוראת סעיף 1 (1) לחוק זכות יוצרים, משנת 1911. זאת ועוד, הוראת סעיף 5 (1) (ב) לחוק זכות יוצרים קובעת במפורש, שכשאר היצירה נעשתה תוך כדי עבודתו של היוצר אצל אדם אחר נתונה למעביד הבעלות הראשונה ביצירה.

בנסיבות המקרה נשוא תובענה זו, האמצאה התגבשה ובאה לעולם  רק לאחר שהמשיב החל לעבוד בשורות המערערת, ולכן כאמור פסק בית המשפט כי הבעלות באמצאה שייכת למערערת, כמעסיקה.

 


[1]      Clare Milne v. Stephen Sleisinger Inc, 2003 U.S. Dist. Lexis 7942.

[2]      The Lanham Act, 15 U.S.C.S § 1125(a)

[3]      Goto.Com Inc. v. The Walt Disney Co., 1999 U.S. Dist. LEXIS 18114

[4]      Goto.Com Inc. v. The Walt Disney Co., 202 F.3d 1199

[5]        סעיף 11 לחוק העוולות המסחריות, התשנ"ט - 1999, קובע כי הפרת הוראה מהוראות פרקים א' ו-ב' לחוק, בתוכם נכלל סעיף 1, מהווה עוולה בנזיקין, שפקודת הנזיקין חלה עליה.

[6]        ע"א 634/89 אסי ריין נ' Fuji Electronics Mfg. Co., פ"ד מה (4) 837, ע"א 7980/98; שרון (צ'ופי) פרוינדליך נ' אורן חליבה, תק' על' 2000 (2) 2180; ע"א 3471/98 סלים סאלם נ' חלבי ענתר, פ"ד נד (2) 681.

[7]      Ticketmaster Co. v. Tickets.Com Inc.,

[8]      Register.com, Inc. v. Verio, Inc. 126 F.Supp 2d 238

[9]      הערת שוליים 7 לעיל, בעמוד __________.

[10]     Sony Computer Inc. v. Connectix Co., 203 F.3d 596

[11]     Sega v. Accolade Inc., 977 F.2d 1510

[12]       Dastar Co. V. Twentieth Century Fox Film Co., 123 S. Ct. 2041

[13]       הערת שוליים 12 לעיל, בעמוד 2043.

[14]       הערת שוליים 12 לעיל, בעמוד 2045.

[15]       סעיף 1 לחוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד – 1984.

[16]       Copyright Term Extension Act, 17 U.S.C., Sec. 302(a)

[17]     Art. I. Sec.8, cl. 8

[18]       Eric Eldred v. John D. Ashcroft, Attorney General, 537, U.S. 186

[19]     1976 Copyright Act, Sec. 302(a)

[20]     Copyright Term Extension Act, 17 U.S.C., Sec. 302(a)

[21]     1790 Copyright Act, CH. 15, Sec. 1

[22]     1831 Copyright Act, CH. 16 Sec. 1, 16

[23]     1909 Copyright Act, Sec. 23-24

[24]     1976 Copyright Act, Sec. 302-304

[25]     1976 Copyright Act, Sec. 302-303

[26]     1976 Copyright Act, Sec. 304(a)

[27]       EU Council Directive 93/98, p. 4

[28]       17 U.S.C. Sec. 102(b)

[29]       17 U.S.C. Sec. 107

[30]       17 U.S.C. Sec. 110(5)(B)

[31]       Sears, Roebuck v. Stiffel Co., 376 U.S. 225

[32]       quid pro quo

[33]       Twentieth Century Music Corp. v. Aiken, 422 U.S. 151

[34]       The Gates Co. & Gates Canada v. Nick Sevastian

[35]       Townsend v. Smith, 36 F.2d 292, at 294

[36]       הערת שוליים 34 לעיל, בעמוד _____



אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או חוות דעת, או תחליף ליעוץ משפטי אצל עורך דין.
בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך הדין העוסק בתחום.

 
 

כתבות נוספות בתחום

 

אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או חוות דעת, או תחליף ליעוץ משפטי אצל עורך דין.
בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך הדין העוסק בתחום.