תחומי התמחות

קניין רוחני

 

ערוץ המוסיקה הישראלית – סיפור הצלחה או הזדמנות שהוחמצה?

א.    הרקע לייסוד ערוץ המוסיקה הישראלית:

 

        אין לדעת מה בדיוק הביא לשובה של המוסיקה הישראלית (המצב הביטחוני הרעוע שבו אנו חיים מזה שנים או גורמים נוספים), אולם אין ספק כי המוסיקה הישראלית תפסה תאוצה לאחרונה והחלה להפיח חיים בתעשייה חשובה ומרתקת שרבים מחבריה ספדו לה.

 

        עם ישראל החל לגלות את המוסיקה הישראלית, אט אט החלו להתפתח מועדונים של שירה בציבור שמשכו אליהם צעירים רבים, תופעה שהותירה ספקנים רבים פעורי פה, ניתן אף לומר שהמוסיקה הישראלית הפכה למותג והחברה הישראלית שהושפעה רבות מתהליך האמריקניזציה שאופף אותה אימצה בחום מותג זה.

 

        הטלוויזיה המסחרית שהשכילה לקצור פרות מה"טרנד" החדש תרמה משלה לקידום המוסיקה עם התוכנית "לא נפסיק לשיר", שזכתה לשידור ב"פריים טיים" ועל פי נתוני הוועדה למדרוג זכתה ל"רייטינג" נאה ביותר של 17%-19% בממוצע (מקומות 3-4 בטבלה השבועית).

 

        לאור הצלחתה הניכרת, תחזור התוכנית לעונה שנייה בפורמט שונה, בתקווה שתצליח לשמר את הצלחתה המסחרית הגואה. לא פלא, אפוא, כי תקופה זו נראתה כמתאימה ביותר בעיני הרגולטור להעלאת ערוץ המוסיקה הישראלי, הידוע בכינויו המסחרי "ערוץ 24", שהנו אחד מבין מספר ערוצים ייעודיים.

 

        במאמר זה נסקור את התנאים להעלאת הערוץ, נבחן את שיקולי משרד התקשורת כשהחליט בשנת 1997 ששוק התקשורת בישראל דורש הרחבה לנוכח התמורות הטכנולוגיות הגלובליות שמתרחשות סביבנו. ברוח הדברים האמורים, הוקמה "הועדה להרחבה ולארגון מחדש של מערך השידורים לציבור בישראל", בראשות האלוף (במילואים) יוסי פלד.

 

        נבחן מדוע, בעידן שבו המוסיקה הישראלית שבה לחיינו, בחר משרד התקשורת להעניק רשיון לערוץ מוסיקה ישראלי אחד בלבד. נדון בחשש שליווה את משרד התקשורת, בעת גיבוש החלטתו, על פיו יגרם כשל שוק שלא יאפשר לקבוצות נוספות לפתח ערוצי מוסיקה בפורמט שונה מזה של "ערוץ 24".

 

        נסיים את המאמר בניסיון לערוך בחינה עתידית. ערוץ המוסיקה משדר כעת במתכונת של "שידורי ניסיון", ואנו ננסה לבחון האם הערוץ יגשים את ציפיות קברניטיו או ישכיל למלא חסר לחור שהיה פעור בחברה הישראלית מזה זמן רב.

 

ב.    המוסיקה בישראל – שימור העבר ויצירת העתיד:

המוסיקה הישראלית רבת פנים. ניתן להמשיל את המוסיקה הישראלית למספר רכיבים במתכון לעוגה, אשר במינון הנכון הופכים לתערובת של ריחות, צבעים וטעמים משכרים.

מזה כשנה מנסה משרד החינוך והתרבות לקדם את "בית הזמר העברי", שהנו מוסד ממלכתי המיועד לאגד את כל הקשור לזמר העברי לרבות הקלטות, מילים, לחנים, מחקרים ותיעוד של כל העוסקים בתחום. בית הזמר אמור להיות נגיש לציבור הרחב, על ידי הקמת פינות האזנה, ארגון כנסים וימי עיון, פעילות שוטפת, פרסומים וקטלוג ידידותי למשתמשים.

כיום,[1] קיימים מספר גופים העוסקים בשימור המוסיקה הישראלית. ב"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" קיימת מחלקת מוסיקה לשימור שירים עבריים בכתבי יד, דפוסים והקלטות. המאגר כולל כמאה אלף רשומות. במחלקת המוסיקה פועל ארכיון הצליל הלאומי (הפונטיקה הלאומית), בו שמורות הקלטות רבות של שירים עבריים ושל ראשוני זמרי השירה הישראלית.

ב"חוג למוסיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב", מצוי הארכיון למוסיקה ישראלית. הארכיון משרת כמרכז לתיעוד הזמר העברי, המוסיקה הישראלית האומנותית וההווי המוסיקאלי בישראל. בין היתר, משמש גוף זה כמרכז לחקר הזמר והמוסיקה הישראליים. בארכיון מצויים עזבונות מלאים של כשישים קומפוזיטורים ישראליים, כולל ארכיונים של גופים מוסיקליים ציבוריים. גוף זה נחשב לאחר המובילים בארץ, בתחום חקר המוסיקה הישראלית בכלל והזמר העברי בפרט.

 

        ב"מכללת לוינסקי" מצויה ספרייה למוסיקה, הכוללת תווים, כתבי יד, ספרות, מאמרים ומחקרים שונים. הספרייה מחזיקה אוסף כולל של מעל לאלף תקליטים, בנוסף להקלטות ולתקליטורים רבים.

 

        מזה שנים רבות, שלטה "התיזה" לפיה סוגי מוסיקה שונים נדחקו לשוליים עקב מוצאם "המזרחי" של מבצעיהם, כך נולדה "תרבות הקסטות". לפי גישה זו, זמרים ממוצא מזרחי אינם שייכים ל"זרם המרכזי" של המוסיקה הנפוצה בישראל. מוסיקאים אלו נחשבו כמבצעי מוסיקת מועדונים, שלא ראוי ולא רווחי להשמיעה באמצעי התקשורת. גישה זו, הובילה לחשיפתם הנמוכה לציבור ולהיותם זרם שולי במוסיקה הישראלית, כשהדרך היחידה לשומעם הייתה רכישת קלטות בשווקים השונים.

 

        עם הזמן, בעיקר בשנים האחרונות, קמו תחנות רדיו רבות שמשדרות מוסיקה בכלל ומוסיקה ישראלית בפרט. כך לדוגמא, תחנת המוסיקה "רדיו ללא הפסקה" (FM 103), החלה לאחרונה לשדר "סופשבוע עברי".

 

        במקביל התפתחה מדיה דיגיטלית חדשה, שהנה אוטוסטרדת המידע האינטראקטיבית. הניסיון השאפתני ביותר נזקף לזכות חברת "קשת אינטראקטיב" שהקימה את אתר האינטרנט "MooMa". האתר הושק בשנת 2000 בקול תרועה רמה, עם שאיפות יומרניות ואנציקלופדיית מוסיקה מקיפה ועשירה. האתר הפך לסיפור הצלחה ופעמים רבות, לא הצליחו שרתיו לעמוד בכמות הכניסות של הגולשים לאתר.

 

        כשנה לאחר הקמת האתר, נתקלו בעליו בקשיים כספיים, ובנוסף אסר הממונה על ההגבלים העסקיים על "קשת" לרוץ למכרז של ערוץ המוסיקה. "קשת" ביקשה לשלב את האתר "מומה" במסגרת ערוץ המוסיקה.

 

        נותר רק להצטער על כישלונו של ניסיון זה. אין ספק, כי אילו היה עולה ערוץ המוסיקה כשהאתר האינטראקטיבי "מומה" מלווה אותו, היו גוברים הסיכויים למשיכת קהל צופים ומאזינים וליצירת קהל ייעד נאמן. כיום, פועל האתר חלקית, בהתבסס על סיוע כספי חיצוני שקיבלה חברת "קשת", מפעילת האתר.

 

        נחטא למטרה, אם לא נציין כי בשנים האחרונות החלה היטשטשות רבה בין הסוגים הרבים של המוסיקה הישראלית ובין מה שכונה על ידי בעלי המקצוע "הזמר המזרחי". עוד לפני מספר שנים הוקם בלווין הערוץ "בריזה", המגדיר עצמו, כדלהלן;

 

"בריזה - ערוץ ישראלי שנראה, מדבר ונושם בקצב שלנו, בשפה שלנו, ובצלילים שלנו. ב"בריזה" תמצאו את מיטב התרבות הישראלית, המזרחית והים תיכונית: יצירה ישראלית מקורית, תכניות מוסיקה מזרחית...."[2] (הדגשות שלא במקור – ע.פ., א.נ.).

 

        ערוץ המוסיקה הנו משב רוח מרענן במסגרת השיממון התקשורתי שישראל הייתה שרויה בו עד לפני שנים לא רבות. עולות לדיון השאלות, האם מומש הפוטנציאל עד תומו? האם שבה המוסיקה הישראלית למקומה הראוי? נפנה כעת לבחינת שאלות עקרוניות ומהותיות אלו.

 

ג.     חיוניות הערוץ כבמה לקידום המוסיקה בישראל:

 

        ערוץ המוסיקה הישראלי, הידוע בשמו המסחרי "ערוץ 24", עלה לאוויר לפני מספר חודשים, בתום מסכת ממושכת של מאבקים מסחריים ומשפטיים. ערוץ המוסיקה אמור להעניק מענה לפלח שוק שנפגע בשנים האחרונות בצורה מהותית, לנוכח גלי הזיופים ההולכים וגוברים, הפגיעה האנושה בזכויות יוצרים[3] והקלות של החלפת קבצי מוסיקה באמצעות רשת האינטרנט. הערוץ אמור לשרת כבמה לקידום הזמר, היצירה והתרבות הישראליים.

 

        הניסיונות להילחם בנגע הזיופים רחוק מלהשביע את רצון וצורכי האומנים. שעות ספורות לאחר שאומן מוציא לאור את יצירתו, ניתן להשיג את היצירה בחינם באמצעות רשת האינטרנט. לחילופין, ניתן להמתין מספר ימים ולרכוש את היצירה בבית עסק הסוחר ביצירות מזויפות, וכאלו אינם חסרים במדינת ישראל. משטרת ישראל ומיטב משרדי עריכת הדין בתחומי הקניין הרוחני מנסים  לבער את אבן הנגף של אומני ומבצעי מדינתנו, אך ידם אינה מצליחה להושיע לנוכח היקף ההפרות.

 

        ערוץ המוסיקה מעניק בסיס לאופטימיות באשר לעתיד התחום. ערוץ המוסיקה אמור לעודד יוצרים ויצירה מוזיקלית מקומיים, להעניק במה לגוונים השונים במוסיקה הישראלית ולשרת כפלטפורמה להפקת תכנים מוזיקליים. הערוץ אמור להעניק מענה למעגל האבטלה הגדל בתחומי המוסיקה, למיתון בתחומי המוסיקה ולתעשיית המוסיקה המדלדלת.

 

        פעילות עסקית נכונה, תוביל למצב בו ניתן יהיה לרכוש תקליטורים והופעות באמצעות לחיצה על שלט הטלוויזיה. מטרת הערוץ, בין השאר, הנה לעודד יוצרים ויצירה מוזיקלית ולהעניק במה לגוונים השונים במוסיקה הישראלית. הערוץ אמור להפיח חיים בתעשיית המוסיקה הישראלית הגוועת, לנוכח מכירות הדיסקים המזויפים, המיתון הכלכלי והמצב הביטחוני.

 

        ערוץ המוסיקה הישראלי אמור להעניק תנופה רבה גם לתחום הפרסום. הערוץ פונה בעיקר לדור הצעיר, האטרקטיבי בעיני המפרסמים. הפרסומות הישראליות המופיעות בערוץ "אם.טי.וי." מעידות על הפוטנציאל שגלום גם בערוץ המוסיקה הישראלי. זאת, חרף העובדה שפרסום של חברות ישראליות בערוצים הזרים מעורר את מורת רוחה של המועצה לכבלים.

 

ד.    המוסיקה ודיני זכויות היוצרים – שונאים סיפור אהבה:

 

        זכות היוצרים המוקנית למחבר היצירה, חרוטה במסגרת הוראת סעיף (1) (2) לחוק זכות היוצרים משנת 1911,[4] הקובעת;

 

"לצורכי חוק זה "זכות-יוצרים" פירושו זכות-יחיד להעלות על הבמה את היצירה או חלק ניכר הימנה בצורה של ממש או להעתיקה... וכולל המונח את זכות היחיד –

(א)   להוציא לאור, להעתיק, להציג או לפרסם כל תרגום של היצירה

(ד)   אם זו יצירה ספרותית, דרמטית או מוזיקלית - לעשות כל תקליט, לוח מנוקב, סרט ראינועי, או כל מכשיר אחר שבאמצעותם אפשר להציג או למסור את היצירה בדרך מכאנית..."

 

        התמריץ של היוצר ליצור הוא רצונו להתקיים ולהתפרנס בכבוד מיצירתו המוסיקאלית.[5] יצירה מוסיקאלית מוגנת מכוח דיני זכויות היוצרים, בהתאם להוראת סעיף 1 (1) לחוק זכות היוצרים, משנת 1911, הקובעת;

 

"בהתחשב עם הוראות חוק זה, תהא זכות היוצרים קיימת במקרים דלקמן בכל חלקי מושבות הוד מלכותו שחל עליהן חוק זה למשך הזמן הנזכר להלן לגבי יצירות ספרותיות, דרמטיות, מוזיקליות ואומנותיות.…"[6]

 

        זכות היוצרים מוגדרת, כאמור, במסגרת הוראת סעיף 1 (2) לחוק זכות יוצרים,[7] משנת 1911, כזכות היחיד להעלות על הבמה, לקרוא ולהציג בפני הציבור את היצירה או חלק ניכר ממנה בצורה ממשית או להעתיקה.

 

        דיני זכויות היוצרים מקנים ליוצר זכות הידועה ומוכרת כזכות שלילית, שמשמעותה הזכות למנוע מאחרים להשתמש ביצירתו. בנוסף, מכיר הדין בזכותו החיובית של היוצר להתנות את השימוש ביצירתו כנגד תשלום או תמלוגים.

 

        מהוראת סעיף 1 לחוק זכות היוצרים, למדים אנו כי מטרת דיני זכויות היוצרים, הנה עידוד היצירה, על מנת להבטיח יצירת והפצת יצירות החיוניות לציבור.[8] כל זאת, תוך איזון בין זכות הציבור ליהנות מהיצירה ובין זכות היוצר להתקיים מאותה יצירה. הגנת דיני זכויות היוצרים, נועדה לעודד את היוצר ליצור, תוך הכרה בזכות הציבור ליהנות מיצירות אלו.

 

ה.    תוכנות שיתוף הקבצים מ"הדור הראשון":

 

        מחליפי הקבצים יוצרים עותקים קבועים וזמניים של היצירות המופרות. אין מדובר על עותקי גיבוי, אלא על עותקים שמועברים בין המשתמשים באמצעות תוכנות השיתוף השונות. נהוג להבחין בין שני סוגי תוכנות שיתוף. הסוג הראשון, שהתוכנה המרכזית בו הייתה תוכנת "נפסטר",[9] אפשר לכל משתמש ליצור רשימת יצירות שהוגדרו כ"ברות שיתוף". השרת המרכזי של התוכנה קישר בין המשתמשים השונים, כך שבעת העברת היצירות המפרות בין המשתמשים נוצרו עותקים זמניים בשרתי החברה.

 

        במסגרת פסק הדין שניתן בעניין "נפסטר" דחה בית המשפט את טענתה הבסיסית של "נפסטר", לפיה לא הייתה לה שליטה על החומר שמעבירים המשתמשים ביניהם. בית המשפט תאר את הליך חיבורו של משתמש ל"קהילת נפסטר";

 

“If in the correct MP3 format, the names of the MP3 files will be uploaded from the user's computer to the Napster servers. The content of the MP3 files remains stored in the user's computer. Once uploaded to the Napster servers, the user's MP3 file names are stored in a server-side "library" under the user's name and become part of a "collective directory" of files available for transfer during the time the user is logged onto the Napster system. The collective directory is fluid; it tracks users who are connected in real time, displaying only file names that are immediately accessible.”[10]

 

        כאמור, בית המשפט קיבל את טענת חברות התקליטים האמריקאיות, ופסק כי "נפסטר" הפרה את זכויות היוצרים שלהן.

 

ו.     תוכנות שיתוף הקבצים מ"הדור השני":

 

        בחודש אפריל השנה, הונחתה מהלומה נוספת על ציבור האומנים והמבצעים ברחבי העולם. בפסק דין שניתן במדינת לוס אנג'לס נפסק, כי חברות המפעילות שירותים להחלפת קבצים אינן נושאות בכל אחריות לפעילויות הגולשים. בית המשפט פסק, כי לא ניתן להטיל אחריות משפטית על ספקי שירותים אינטראקטיביים, בגין שימוש בלתי חוקי של החלפת קבצים באמצעות השירות שלהם.

 

        בנסיבות מקרה זה, הידוע כמשפט "קאזה", סיפקה חברה בשם "גרוקסטר" תשתית דיגיטלית להחלפת קבצי וידיאו ואודיו המוגנים מכוח דיני זכויות היוצרים. חברת "גרוקסטר" השכילה להפיק לקחים מהמהלכים המשפטיים שהתנהלו בעניין "נפסטר".

 

        תוכנת ה"קאזה" המוכרת, ניתנת להורדה במקומות רבים ברשת ואף מהווה נתח פרסום ניכר בפני מפרסמים רבים המנצלים את קהל המפרים ונהנים מ"פרסומת ממוקדת" של קהל שבוי. בניגוד לקודמותיה מהדור הראשון, שבאמצעותן ניתן היה לשתף שירים בלבד, בתוכנות השיתוף מ"הדור השני" ניתן לשתף כל סוג קובץ, כולל סרטים, שירים ועוד.

 

        בית המשפט, בראשות השופט סטיבן וילסון, קבע כי בכדי לחייב חברה בהפרת זכות יוצרים יש להוכיח ידיעה מצדה בדבר ביצוע הפעולה המפרה. לנוכח העובדה שניתן להחליף כל סוג של מידע בין הגולשים, קיבל השופט את טענת הנתבעות, על פיה התוכנה מאפשרת שיתוף קבצים שאינם מוגנים בדיני זכויות היוצרים, קרי שהתוכנה מאפשרת שיתוף קבצים "חוקיים".

 

        בית המשפט בחן האם יש להטיל על "גרוקסטר" אחריות מכוח דוקטרינת ההפרה העקיפה התורמת.[11] בית המשפט המשיל פעולה זו להשכרת יחידת מגורים, בה למשכיר אין שליטה על מה שהשוכר יבצע בנכס. חשוב להדגיש, כי לא הובאו לפני בית המשפט הוכחות על ידיעה בפועל מטעם הנתבעת על סוג הקבצים המועברים במסגרת התוכנה שיצרה. בית המשפט פסק, במישור זה, את הדברים הבאים;

 

"In other words, once the lease is signed, the landlord has no control over his/her tenant’s use of the premises for infringing activities. Thus, any knowledge of the infringement that the landlord acquires after the tenant is in control is insufficient to establish contributory infringement liability, because there is nothing the landlord does to facilitate the infringement, or could do to stop it.”[12]

 

        בית המשפט המשיל את הטכנולוגיה שבה השתמשה חברת "גרוקסטר" למכשירי וידיאו או מכונות צילום שניתן להפר באמצעותם זכויות יוצרים, אך יש להם גם ייעוד לגיטימי. בית המשפט הסתמך על משפט "הבטא-מקס"[13] שהתנהל בראשית שנות השמונים, במסגרתו נפסק כי אין לפסול טכנולוגיה, כל עוד ניתן לעשות בה שימוש חוקי.

 

        בית המשפט הכיר בכך שמכשיר הוידיאו מאפשר גניבת תכנים, אך בו בזמן מיועד לצורכי צפייה בשעה מאוחרת. בניגוד למכשירי וידאו, בהם בעת הקלטת שידורי הטלוויזיה איכות היצירה נופלת מהמקור, עם הטכנולוגיות הקיימות כיום שיר שמורד באמצעות תוכנת שיתוף קבצים זהה באיכותו לאוזן הממוצעת לשיר מקורי שנרכש כדין.

 

        במסגרת פרשת ה-"בטא-מקס", קבעה ערכאת השיפוט, כי אין לשלול טכנולוגיה שאיננה מיועדת בתכליתה רק להפרת זכויות. בהתבסס על פסק דין זה, קבע בית המשפט שכל עוד לטכנולוגיה ישנם שימושים לגיטימיים אין מקום לפוסלה.

 

        בעקבות פסק הדין בעניין "קאזה", אשר העניק חותמת חוקית זמנית לשירותי החלפת הקבצים ברשת האינטרנט, החליט איגוד תעשיית התקליטים של אמריקה ("RIAA") לפעול להרחבת מעגל האחראים. האיגוד פנה לבית המשפט, שנעתר והורה לספק האינטרנט האמריקאי "וריזון"[14] למסור לאיגוד רשימת משתמשים שלטענת האיגוד הפרו זכויות יוצרים ביצירות המוגנות.

 

        טענות ספקי האינטרנט, בדבר הגנת פרטיות המשתמש, נדחו על ידי בית המשפט. בית המשפט קבע, כי מידע המוגן באמצעות התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המגן על חופש הביטוי, חל בהתאמה גם על שימוש בתוכנות שיתוף הקבצים, המביא להפרת זכויות יוצרים, וכדברי בית המשפט;

 

"But neither Verizon nor any amici has suggested that anonymously downloading more than 600 songs from the Internet without authorization is protected expression under the First Amendment. To be sure, this is not a case where Verizon's customer is anonymously using the Internet to distribute speeches of Lenin, Biblical passages, educational materials, or criticisms of the government -- situations in which assertions of First Amendment rights more plausibly could be made. As the Supreme Court explained in Watchtower Bible & Tract Society, the purpose of protecting anonymous expression is to safeguard those who support causes anonymously and those who fear economic or official retaliation, social ostracism or an unwanted intrusion into privacy. The materials RIAA alleges are being infringed include more than 600 copyrighted recordings by well-known artists. RIAA has shown that the copyright owners have not authorized such use; moreover, the fact that these copyrighted materials were shared over the peer-to-peer software of KaZaA only reinforces the belief that copyrights are being infringed. There is no evidence, or even suggestion, in the record to indicate that downloading or transmitting these recordings is somehow protected expression.”[15]

 

        בעקבות פסיקה זו, שלח האיגוד הודעות למאה אלף משתמשים פרטיים, במסגרתן הוזהרו המשתמשים כי יינקטו נגדם צעדים משפטיים מיידיים ומרחיקי לכת בגין הפרת זכויות יוצרים, בין אם על ידי הצעת קבצי מוסיקה למשתמשים אחרים ובין אם באמצעות הורדת קבצי המוסיקה למחשבם האישי ממערכות שיתוף הקבצים. אולם, הניסיון לטפל במיליוני המשתמשים ברשתות שיתוף הקבצים תלוש מהמציאות.

 

        במידה ופסק הדין בעניין "קאזה" לא יבוטל בהליך הערעור, תיכנס תעשיית המוסיקה לעידן חדש במסגרתו תוכר החוקיות של החלפת קבצי מוסיקה בחינם באמצעות האינטרנט. תוצאה זו תחייב את מגזר העוסקים בתחומי המוסיקה לחשוב מחדש על המודל העסקי שלהם.

 

        מכל מקום, גם אם איגוד המוסיקה יצליח לבטל את פסק הדין בעניין "קאזה", יקומו מתחרים חדשים אשר יתורו אחר הפרצה החוקית במסגרת פסק הדין, כפי שעשתה "גרוקסטר". באופן בלתי נמנע, מחירי המוסיקה באינטרנט ייהפכו לזולים יותר והחוקים הנאכפים על המשתמשים יהיו רופפים יותר. מנקודת המבט הצרכנית, פסק הדין בעניין "קאזה" יחייב את תעשיית המוסיקה להציע מוצרים בתנאים כדאיים לכל נפש.

 

        תהא תוצאת פרשת "קאזה" באשר תהא, בסופו של דבר יוכר האינטרנט ככלי לגיטימי להקלטת קבצי מוסיקה, לא פחות מאשר צורבים, מכשירי וידאו וטייפים המאפשרים כיום הקלטת ושיכפול קבצי מוסיקה לצרכים שאינם מסחריים. במטרה לשרוד ולהמשיך להתפתח לכיוונים חיוביים, יאלצו חברות התקליטים להמיר את תפיסתן העסקית לתפיסה המתיישבת עם עידן האינטרנט.

 

        צעד דומה נעשה לאחרונה על ידי ענקיות המוסיקה בארצות הברית, שהחלו לשתול הגנות טכנולוגיות בתקליטוריהן, כך שתוכלנה למנוע העלאה של תקליטור לרשת או המרת שירים לפורמט מכווץ (3MP).

 

        בהקשר זה, ראוי לציין כי בהתאם להוראות ה-"Digital Millenium Copyright Act", שנחקק בארצות הברית בשנת 1998, חל איסור על הפצת וייצור אמצעים העוקפים את הגנות הדין. פעולת החברות, הובילה לגל של תלונות מטעם הצרכנים שטענו כי ההגנות החדשות פגעו באיכות הקול של התקליטורים הנמכרים.

 

ז.     זיכיון ורשיון – ומה שביניהם:

 

        בתקופה האחרונה נשמעים רחשים רבים בנוגע להסבת משטר התקשורת בישראל ממשטר של זיכיונות למשטר של רשיונות. במסגרת דו"ח ועדת פלד, ציינה הוועדה כי היא "ממליצה להמיר את זיכיונות השידור הקיימים ברשיונות שידור",[16] כשהמטרה היא להסדיר את שוק התקשורת העתידי ולהתאימו לעקרון "השמיים הפתוחים", עליו המליצה הוועדה.

 

        משטר רשיונות קיים ומוכר מזה זמן רב בארצות הברית, ברחביה נהוג להעניק רשיונות שידור מסחריים לגורמים המתאימים. רשיון איננו מעניק לבעליו בלעדיות,[17] אך הוא מעניק כר לפעולה עצמאית בהיקף נכבד של בעל הרשיון ללא התערבות הרגולטור.

 

        בכל הנוגע למידת ההתערבות באפיון ערוץ המוסיקה ואופן הפעלתו, עלו לדיון השאלות האם מלכתחילה תשודר רק מוסיקה ישראלית במסגרת הערוץ הייעודי או שאחוז מהשידורים יוקדש בשלוש השנים הראשונות לשידור מוסיקה זרה. בהחלטתה לשדר רק מוסיקה ישראלית, הביעה הקבוצה הזוכה את רצונה לפעול על פי האידיאולוגיה המוליכה אותה.

 

        זיכיון מתיימר להעניק בלעדיות, אך מחייב את בעליו בפיקוח הדוק של נותן הזיכיון. חידוש רשיון נתפס כהליך טבעי, שנועד להבטיח שבעל הרשיון יעמוד בכל התנאים שהוצבו לו במסגרת הרשיון. בעת הדיון בנוגע לחידוש זיכיון, על מעניק הזיכיון לבחון היטב ומחדש האם ראוי להעניק זיכיון לגורם המבקש זאת והאם הוא מתאים לכך. ככל שניתנת זכות מונופולין רחבה יותר, אזי בעת חידושה ייבחנו היטב פעילויות המפעיל הנוכחי, תוך עמידה על השאלה האם טובת הציבור דוגלת בהארכת תקופת הזיכיון לתקופה נוספת.

 

        במסגרת הוראת סעיף 5 לפרק ב' של הרשיון[18] שהוענק לקבוצת "מימד", החוסה תחת הכותרת "אי בלעדיות", נקבע;

 

"רשיון זה איננו מקנה לבעל הרשיון זכות לבלעדיות בביצוע פעולה כלשהי מהפעולות המותרות על פיו, ואין בו כדי למנוע מתן רשיון לאחרים לביצוע אותן פעולות, או חלקן, בהיקף ובמתכונת זהים, דומים או שונים מהקבוע ברשיון זה."

 

        קבוצת "מימד" שזכתה במכרז קיבלה רשיון בלבד, ולא מובטחת לה בלעדיות או הגנה מפני תחרות חופשית בעתיד. צעד זה משקף ומגלם ציון דרך חשוב ביישום עקרון "השמיים הפתוחים", עליו המליצה בחום ועדת פלד, כחלק נרחב ברפורמה של פתיחת שוק התקשורת לתחרות ויישום מדיניות ליבראלית. הסבת שוק התקשורת לשוק תחרותי, תפעל לטובת הצרכן, שירוויח משפע התכנים שיוצעו. מטרת הערוצים הייעודיים הוגדרה על ידי שר התקשורת (דאז) מר ראובן ריבלין, בהאי לישנא;

 

 "תכליתם של הערוצים הייעודיים היא הפניית משאבים מסחריים, מן המגזר הפרטי אל תחומים שעד עתה היה בהם כשל שוק."[19]

 

        המגמה המשתקפת בדברים האמורים, הנה מעבר משיטה של זיכיונות "מותאמים" לשיטה של רשיונות עם כללים קבועים מראש, כאשר המטרה הסופית הנה להביא לפריחה בתחומים בהם היה קודם לכן כשל שוק. בדרך זו יהפוך התחום "הכושל" ליעד אטרקטיבי למשקיעים. מדיניות זו תסב רווח משמעותי גם לציבור הצרכנים, שכן כמות ההיצע ויכולת הבחירה הסובייקטיבית תגדל.

 

        מצדו השני של המתרס, יש לקוות ולייחל לפתיחת הערוצים לכלל צופי הטלוויזיה ולא רק לאוכלוסייה האמידה המנויה על שידורי הכבלים והלוויין. רק בדרך זו, תושג המטרה האמיתית עליה הצהיר הרגולטור.

 

        התקווה היא כי תחומי המוסיקה בישראל יתעוררו לתחייה, כך שיבוא היום שבו יוקם ערוץ מתחרה על ידי בעל רשיון פרטי. תחרות מעיין זו תוביל לשגשוג חסר תקדים של תחומי המוסיקה בישראל.

ח.    המלצות דו"ח ועדת פלד:

 

        המכרז לערוץ המוסיקה הנו המוצר הסופי. בטרם נדון, לגופו של עניין, במשמעותו ובחיוניותו של ערוץ המוסיקה הייעודי, נבחן את התמורות שאירעו בשוק התקשורת הישראלי במהלך שש השנים האחרונות. אין כל ספק, כי תמורות אלו השפיעו רבות על יצירת הערוצים הייעודיים הקיימים כיום, הכוללים, בין היתר, את ערוצי החדשות, ערוץ מורשת ישראל, הערוץ הרוסי, ערוץ בשפה הערבית וערוץ המוסיקה.

 

        ביום 21.10.1996 מינתה שרת התקשורת (דאז), לימור ליבנת, ועדה לבחינת שוק התקשורת בישראל בראשות האלוף (במילואים) יוסי פלד. הוועדה הגישה את מסקנותיה לשרה ולממשלה ביום 15.06.1997.

 

        בחיפושנו אחר הסיבות שהובילו להקמת ערוץ המוסיקה, נבקש להטיל מעט אור על "הדין וחשבון להרחבה ולארגון מחדש של מערך השידורים לציבור בישראל", הידוע ומוכר כ"דו"חפלד". במסגרת כתב המינוי של ועדה זו, נכתבו הדברים הבאים;

 

"בגיבוש הצעתכם עליכם להתייחס, בין השאר, לנושאים הבאים:...

3. מתן ביטוי תקשורתי לפלורליזם התרבותי של ישראל, ובכלל זאת להבטחת נגישות לכל שדרות הציבור לכלי התקשורת השונים."[20]

 

אחד העקרונות שהנחו את הועדה, כאמור, הנו עקרון "השמיים הפתוחים". בהתאם לעקרון זה, יש לאמץ מדיניות כוללת באופן גורף ובהתמדה במטרה להוביל את שוק התקשורת בישראל לתחרות. יישום המדיניות הנגזרת מעיקרון זה, תאפשר לכל גורם שיהיה חפץ בכך להציע את;

 

"שירותיו לציבור בכל מתכונת של שידור ושירות, על פי תנאי סף שיושתתו על תחרות חופשית ובתנאים שווים והוגנים ויבטיחו הגנה על זכות הציבור לבחור מתוך היצע רחב ומגוון של אפשרויות בחירה."[21]

 

        היעד הסופי, הנו יצירת הוצאה לאור אלקטרונית, שתאפשר לכל פרט בציבור לבחור סוגי תכנים המתאימים לצרכיו ומעניינים אותו.

 

        באיחוד האירופאי, נחתמה בשנת 1994 אמנה, המחייבת את המדינות החברות באיחוד, לאפשר קליטה של שידורי תוכן באמצעות לווין בתחומיהן ללא הפרעה כלשהי מצדן. המדינות החברות בארגון הסחר העולמי חתמו על אמנה דומה, המחייבת הנהגת והשתתת מדיניות של "שמיים פתוחים", שבעקבותיה יוכל כל אזרח לקלוט כמעט כל שידור לוויין מכל מקום ברחבי העולם.

 

        בארץ פועלת במשרד התקשורת "מועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין", אשר הוקמה מכוח חוק הבזק.[22] בין תפקידיה, אחראית המועצה גם על המכרזים לערוצים הייעודיים שהחליטה עליהם הממשלה. "מנהלת הסדרת השידורים לציבור", הנו הגוף המייעץ ומביא נתונים בפני המועצה בנושאים העולים על סדר יומה. בפרק השני לדין וחשבון שהגישה ועדת פלד, המליצה הוועדה על הקמת חמישה ערוצים ייעודיים,[23] שיעניקו מענה;

 

"לחוסר בביטוי טלוויזיוני לתחומי תרבות ישראליים שונים ולקבוצות אוכלוסייה ישראלית שונות אשר כיום אין להן במה נאותה בתחום זה, והפקת הערוצים היעודים והעלאתם לשידור - יש בהם משום חשיבות לאומית ודמוקרטית ממדרגה ראשונה."[24]

 

        הערוצים הייעודיים עליהם המליצה ועדת פלד, כללו בחובם גם את ערוץ המוסיקה הישראלית והים תיכונית. במסגרת הדו"ח, המליצה הוועדה על מתן רשיונות להפעלת ערוצי השידור במסגרת שידורי הכבלים והלוויין. בעל רשיון השידור בכל ערוץ יורשה לממן את קיומו מתשדירי פרסומות שיממנו גורמים מסחריים.

 

        בהתאם להמלצות הוועדה, היה אמור המכרז לייסוד ערוץ המוסיקה להתפרסם עד לסוף שנת 1998. המניע להמלצה זו, היה שעד שיפורסם המכרז לערוץ המסחרי הנוסף (כיום ערוץ 10), יוכל ויצליח ערוץ המוסיקה הייעודי ליצור לעצמו קהל צופים נאמן. אולם, בפועל רק בחודש יולי 2003 החל ערוץ המוסיקה את שידוריו הפומביים.

 

        הוועדה המליצה פה אחד על הקמת ערוץ מוסיקה ישראלית, כאשר אפיון הערוץ יהיה נתון לשיקול דעתם הבלעדי של מבקשי הרשיון, כפי שיוצג על ידם במסגרת הליכי המכרז. יחד עם זאת, אפיון הערוץ מבחינת התכנים המוסיקליים והגדרת קהל היעד, תיקבע ותוגדר בהתבסס על סקרי ביקוש והתכנות כלכלית.

 

        ביום 10 באוגוסט 1997, התקבלה על ידי הממשלה החלטה מספר 2444, שאישרה את דו"ח ועדת פלד, לרבות העקרונות והמדיניות המותווים במסגרתו. בהתאם להחלטה חשובה זו, הוסמכה שרת התקשורת לפעול למימוש, לייסוד ולהקמת הערוצים הייעודיים.

 

        בכנס שנערך בחודש דצמבר 2000, הבהיר עורך הדין יורם מוקדי מנהל "מנהלת הסדרת השידורים הציבוריים", כי מטרת ערוץ המוסיקה הייעודי הנה עידוד תעשיית המוסיקה המקומית, מתן מענה לקהל שוחר מוסיקה ישראלית, מתן מענה לשטף ערוצי המוסיקה הזרים, תחרות בנתח שוק הפרסום בטלוויזיה, עידוד היוצרים והיצירה המוסיקלית המקומית, כניסת גורמים חדשים לתחום הטלוויזיה המסחרית ומימון ללא סיוע המדינה. [25]

 

        ביום 30 באוקטובר 2001, פורסם המכרז הפומבי להפעלת ערוץ המוסיקה הישראלית (מכרז מספר 2/2001), בלוויין ובכבלים. בהתאם לתנאי המכרז, ימומן הערוץ הייעודי מפרסומות וממכירת תכנים. הרשיון להפעלת הערוץ ניתן לתקופה של עשר שנים, עם אופציה להארכת תקופה זו בשש שנים נוספות. בהתאם לתנאי המכרז, יכללו תכני הערוץ חדשות מוסיקה, שידור מופעים וטקסים, סרטי תעודה, סרטים מוזיקליים וקליפים. על הערוץ החדש חל איסור לשדר שעשועונים, תוכניות בידור, דרמות, קומדיות וסרטים.

 

        על פי תנאי המכרז, חויבו חברות הכבלים והלוויין לשדר את הערוץ במסגרת חבילת הערוצים הבסיסית. הערוץ ישדר לפחות עשר שעות ביום. בשנה הראשונה להפעלת הערוץ, הותר שידור של קליפים לועזיים בשיעור של עד כשליש מכלל השידורים. שיעור הקליפים הלועזיים ירד בחמישה אחוזים בכל שנה, עד השנה הרביעית להפעלת הערוץ.

 

        באשר לבעלות ולמהות מפעילי הערוץ, נקבע במסגרת המכרז כי בעלי חברות תקליטים וסוכני האומנים יוכלו להחזיק ביחד עד 24 אחוזים ממניות הקבוצה שתפעיל את הערוץ. הקבוצה שתזכה תידרש להשקיע לפחות חמישה מיליון שקלים בהפקות מקור בשנת הפעילות הראשונה של הערוץ, שמונה מיליון בשנה השנייה, ועשרה מיליון בשנה השלישית.

 

        המכרז הגדיר מוסיקה ישראלית וים תיכונית, כדלקמן;

 

"יצירה בשפה העברית או יצירה המקיימת לפחות שניים מהתנאים הבאים: מילים שנכתבו על ידי ישראלי, מבצע ישראלי, לחן ישראלי ומקום הביצוע או ההקלטה בישראל."[26]

 

        קשה להתעלם מהעיתוי בו עלה הערוץ לאוויר. הערוץ הייעודי מהווה מעין "בלון חמצן" לתעשיית המוסיקה במדינת ישראל, לנוכח המצב הכלכלי והזיופים ההולכים וגוברים. לא לחינם, אומנים רבים ובכירים בתעשיית המוסיקה הישראלית, תולים עיניהם ותקוותיהם בערוץ ייעודי זה.

 

        בראש השוק המתחרה ניצב התאגיד הבינלאומי "אם.טי.וי.", שספק אם יתיר לערוץ המוסיקה הישראלית לנגוס מחלקו בשוק הישראלי, המהווה נתח פרסום של כ-20% מנתח הפרסום של התאגיד ברחבי יבשת אירופה.

 

        מדינת ישראל "נשטפה" בשנים האחרונות ב"אמריקניזציה", עד כי מה שאיננו מותג ספק אם יוכל לשרוד בשוק הכלכלי. קשה להבין את החלטת קברניטי ערוץ המוסיקה שבחרו לצאת לאוויר עם "קונספט" טוב, אך בקול ענות חלושה כשבידם יתרון בולט אחד ומספר חסרונות.

 

        המועצה בחרה בקבוצה בראשה ניצב השדר יואב קוטנר. היתרון הניכר של מינוי זה מנקודת מבטם של קהל המשקיעים, הנו רצון הקבוצה הזוכה והמועצה כגורם מפקח ליצור ערוץ מקצועי, שיוכל בעתיד להביא לחשיפת ולקידום אומנים חדשים המנסים לחדור לתעשייה זו, שדלת הכניסה אליה הנה בגדר סדק דק.

 

        החסרון הבולט הראשון שניתן להצביע עליו, הנו העובדה שמראש הוגדר הערוץ כ"נישה". הגדרה זו גורמת לכך שהערוץ איננו מתאים לכלל האזרחים, אלא לפלח אוכלוסייה מסוים האוהב מוסיקה ישראלית. חסרונות נוספים, הנובעים מאופיו המסחרי של הערוץ ושידורו בכבלים ובלוויין בלבד, הנם חשיפה ציבורית מצומצמת, אי מיצוי הפוטנציאל המסחרי הגלום בו ופגיעה באפשרותו לגדול ולהתפתח.

       

        העוגן הנורמטיבי[27] של ערוץ המוסיקה הישראלית, כחלק ממאגר הערוצים הייעודיים, מצוי במסגרת הוראת סעיף 6 (לד) (1) לחוק התקשורת, הקובע הסדר שנועד להקל על הערוצים הייעודיים בהשוואה להסדר שהושת על הערוצים המסחריים האחרים.

 

        החוק מעניק למועצה לשידורי כבלים ולוויין סמכויות נרחבות לצורך עיצוב ומיצוב הערוצים הייעודים. בהתאם להוראת סעיף 6 (לד) (1) (ד) לחוק התקשורת, מחויבת הקבוצה הזוכה לשדר הפקות מקור בהיקף של 20% לפחות מכלל תכני השידור. לדעתנו, מימון הערוץ מפרסומות מצדיק את חיובו בהוצאות למימון הפקות מקור נוספות, דבר שיוביל לשגשוג ענף הפרסום בישראל.

 

        ערוץ המוסיקה הישראלית, כחלק מקבוצת הערוצים הייעודיים, הנו יצור כלאיים בשוק התקשורת הישראלית. אין לדעת אם יצור זה נוצר בתנאים מקלים, משום שמראש הוגדר הערוץ כ"נישתי", דבר שיביא לאחוזי צפייה נמוכים יותר מאחוזי הצפייה בערוצים המסחריים.

 

        בשוק התקשורת הישראלי ישנם שני סוגי שידור מרכזיים, השידור הציבורי[28] אשר צופיו נדרשים לשלם אגרה לתפעולו, אך הוא נטול שיקולים מסחריים והשידור המסחרי[29] שקיומו מבוסס על שוק הפרסום, המסחר, הכבלים והלווין,[30] אשר ניזונים ממכירת תוכן למנויים עבור דמי מנוי חודשיים כשהם אינם משדרים פרסומות.

        הערוצים הייעודיים וערוץ המוסיקה הישראלית כחלק מהם, מהווים יצור כלאיים בשוק התקשורת בישראל. הערוץ ממומן מפרסומות בלבד, אך בו בעת רק מנויי הכבלים והלווין, המשלמים דמי מנוי, יכולים להיחשף אליו. חשוב להדגיש, שבמסגרת המכרז חויבה המפעילה הזוכה לשדר את הערוץ במסגרת חבילת הבסיס של הכבלים והלוויין.

 

        דיון[31] נוקב בנושאים ובהיבטים השונים שפירטנו לעיל, נערך במהלך ישיבת ועדת הכלכלה[32] שנערכה בתאריך 2 באפריל 2001. יושב ראש הועדה (דאז) חבר הכנסת אברהם פורז, ניהל דיון עם בכירי משרד התקשורת בנוגע לייחוס הערוצים הייעודיים למנויי הכבלים בלבד. במהלך הדיון נתבקשה הועדה לאשר תיקון להוראת סעיף 37 לחוק התקשורת,[33] על פיו;

 

"אחרי סעיף קטן (י) יבוא:

"(יא)  השר רשאי מטעמים מיוחדים שבטובת הציבור להתיר למשדר ערוץ לשדר את הערוץ הייעודי במתכונת של שידורי טלוויזיה באמצעות לווין כהגדרתם בסעיף 6מד(א)".

 

        בראש המתנגדים להצעת חוק זו עמד יושב ראש הוועדה דאז חבר הכנסת אברהם פורז שסירב לקבל את דרישות בכירי משרד התקשורת ושר התקשורת בראשם, לפיה הערוצים הייעודיים ישודרו בכבלים ובלוויין במסגרת החבילה הבסיסית המוזלת.[34] לבסוף, לא אושר התיקון לחוק ובכך נפגעה האפשרות לחשוף פלח שוק מכובד לתוכני הערוץ הייעודי.

 

        במסגרת תנאי המכרז, נקבע כי רשאים להשתתף בו עד 30% מבעלי ערוצי 2 ו-10 ועד 10% מבעלי המניות בכבלים ובלוויין. בנוסף, נאסר על חברות תקליטים, סוכני אומנים ואומנים עצמם להחזיק ביותר מ-40% מסך מניות מפעילת הערוץ.

 

        האפשרות שהוענקה במסגרת המכרז לגורמים ולגופים העוסקים בתחום המוסיקה, להחזיק במניות ערוץ המוסיקה, הוגבלה לסך כולל של 30% ממניות הערוץ הייעודי. הגבלה זו נועדה למנוע היווצרות מונופולין בתחום שידורי המוסיקה בישראל, על מנת להבטיח שהערוץ יישרת את מטרת הקמתו, שהיא עידוד המוסיקה הישראלית וקידום אומנים צעירים, תוך עידוד היצירה הישראלית בכללותה.

        יושבת ראש המועצה לכבלים וללוויין פירטה ומנתה במסגרת הדיונים את הקריטריונים שעל פיהם יבחנו הקבוצות המתמודדות על המכרז לערוץ המוסיקה. הקריטריונים שנקבעו במסגרת סעיף 42 למכרז, מפורטים בתרשים הבא;[35]

 

 

 

בהתאם להתפלגות התנאים כמפורט בטבלה לעיל, הערוץ המיועד חייב להיתמך על ידי גופים או גורמים בעלי זיקה מסחרית וכלכלית, במטרה לערוב ליציבותו הפיננסית. לפיכך, הדרישה שהקבוצה הזוכה תהיה בעלת משאבים, משקפת חלק מרכזי בשיקולי המועצה, ומהווה 41% מסך שיקוליה. נתון עסקי זה, מורכב מתכנית עסקית (8%), השקעות הון מינימאליות בערוץ    (16.5%) וסכום כחלק מההכנסות מעבר למינימום (16.5%). פילוח עסקי וכלכלי זה, משקף את כוונת המחוקק.

 

        בהתאם להוראת סעיף 4.1.1 למכרז לייסוד ערוץ המוסיקה הישראלית והים תיכונית, רשאי בעל הרשיון;

 

"...לשדר ערוץ טלוויזיה ייעודי שנושאו מוסיקה ישראלית וים תיכונית, המיועד לכלל הציבור בישראל ואשר ישודר בשפה העברית."[36]

 

        הוראת סעיף 4.1.2 למכרז, קובעת כי הרשיון יקנה לקבוצה הזוכה את הזכות;

 

"לשדר את הערוץ למנוייהם של בעלי רשיונות לשידור כבלים, באפיק ברשת הכבלים שלהם, ולמנוייו של בעל רשיון לשידור לוויין, בערוץ מערוצי הלוויין שלו."[37]

 

        לכאורה, ניתן לסבור כי קיימת סתירה בין שני הסעיפים הללו. בהתאם לשנתון הסטטיסטי לשנת 2002, שפרסמה הלשכה המרכזית למסחר, מונה מדינת ישראל באוכלוסייתה 6,716,000 נפש, וסך הכול 1,894,000 בתי אב.[38] מנויי הכבלים והלוויין מונים 971,000 מנויים לערך, בהתאם לחתך המתואר בטבלה הבאה;[39]

 

 

        החלטת הרגולטור לחייב את הקבוצה הזוכה במכרז לשדר רק למנויי הכבלים והלוויין במסגרת החבילה הבסיסית, מונעת מצופים פוטנציאליים רבים את הזכות להיחשף לערוץ המוסיקה. החלטה זו תמוהה על רקע הקמת הערוץ כ"נישתי"



אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או חוות דעת, או תחליף ליעוץ משפטי אצל עורך דין.
בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך הדין העוסק בתחום.

 
 

כתבות נוספות בתחום

 

אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או חוות דעת, או תחליף ליעוץ משפטי אצל עורך דין.
בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך הדין העוסק בתחום.